לפרק הרביעי בעונה 7 של “המתים המהלכים” (The Walking Dead) קוראים “Service” וזהו שם בעל משמעות כפולה. מצד אחד, אפשר לתרגם Service כ”שירות”. מצד שני, גם כ”דרשה”, סוג של טקס דתי. שני התרגומים אפשריים במקרה זה, בעוד פרק מורכב ומורט עצבים מהרגיל.
מכאן יתחילו ספוילרים – ראו הוזהרתם!
(שוב) משלימים עם המציאות
ריק וחבורתו עברו תלאות רבות במסעותיהם. אנו זכינו ללוות אותם מעל לשש עונות, וראינו אותם מתמודדים שוב ושוב עם מצבים קשים, אך משהו במצב הנוכחי מרגיש כמו הקשה מכל.
ועל הנייר היו ימים קשים יותר. הרי היו תקופות שלמות בהן אותם שורדים היו קבוצה קטנה, לא מנוסה ולא חמושה, שעוד לומדת להתמודד עם העולם, ללא גגות מעל ראשם ולעתים אף ללא כלי רכב להתנייד בהם בין כל המתים המהלכים שמסביב. ובכל זאת, לראות את הקבוצה של ריק שוב באלכסנדריה, קבוצה של אנשים שבורים אחרי מאורעות הפרק הראשון בעונה 7, שובר את הלב הרבה יותר מכל מה שראינו. שברון לב שבמהרה הופך לפאניקה, כשניגן והמושיעים באים שוב לבקר, מוקדם משציפינו.
דמותו של ניגן ממשיכה להבנות ולהתעצב כאחת הדמויות המורכבות והמעניינות יותר שבסדרה. מצד אחד, יש בנבל משהו מגוחך – הוא גבר לא צעיר בכלל שמדבר במונחים ילדותיים, כמו להיות “קול” או “מגניב”; הוא לובש מעיל עור שחור צמוד ובנדנה אדומה על הצוואר המייצרים תדמית של אופנוען, אך בינתיים לא ראינו שום קשר בינו לבין אופנוע; והוא לא מפסיק להיות שחצן עד כדי כך, שהוא נותן לכל מי שסביבו את כל ההזדמנויות הנחוצות להם כדי לרסק לו את הגולגולת.
מצד שני, בשלב הזה ברור לחלוטין שכל ההוויה המטופשת של ניגן היא חלק ממה שהופך אותו למנהיג כל כך חריף ואפקטיבי. האנשים סביבו מחולקים לשני סוגים – כאלה שנהנים לחיות תחתיו בתנאים שהוא מציע, כשהוא מאפשר נהנתנות אבל גם סדר, וכאלה שמשותקים מפחד.
לא במקרה ניגן בחר לתת לריק להחזיק לו את לוסיל. זו לא טעות, זאת עוד סדנת חינוך דקדקנית, שמציגה שוב כמה מחושב המוח המקיאבלי של האיש. ואנו מבינים גם למה אנשים כה מכבדים, ואולי אפילו אוהבים אותו כמנהיגם – כשחברה בכנופיה שלו מפעילה אלימות כלפי אוליביה המסכנה, הוא קודם כל מבהיר שזה לא לגיטימי, עד שהוא מגלה שלמעשה ישנה סיבה “מוצדקת” למפגן הכוחניות. הוא אכזרי ליריביו, אך גם הוגן, והוא יכול להיות חבר נפלא למי שמכבד אותו.
את דווייט, אותו הכרנו מקרוב בפרק הקודם, אנחנו שוב פוגשים כטיפוס מרושע וקטנוני, דוחה ונוראי. מצד שני, אנו לומדים בסוף הפרק שאת האופנוע הוא ביקש לא סתם בשביל עצמו, אלא בשביל דאריל דווקא, משהו לתת לו אם יפגין נאמנות. זו עוד פיסה בפאזל שמצד אחד מראה את דווייט כמעין תמונת מראה מעוותת של דאריל, ומצד שני מייצרת עוד פוטנציאל לחיבור בין השניים.
אחד האלמנטים החזקים בפרק היה העימות בין ריק לבין מישון. אמנם הם מנהלים מערכת יחסים כבר כמה זמן, היו מעט מאד הזדמנויות בהן ראינו כיצד הקשר הזה נראה. דבר אחד שלא ראינו עד עכשיו היה כיצד בני הזוג מתמודדים עם אתגרים שגדולים עליהם – משהו שעד עכשיו כמעט שלא היה קיים, כיוון שגם ריק וגם מישון מסוגלים לשרוד לבד אפוקליפסת זומבים. ואכן, מישון הייתה מזועזעת מהצורה בה התנהל ריק, אך היא קיבלה את ההסבר שלו, והביעה את תמיכתה, מבינה כמה רגישה הסיטואציה בשבילו.
בשלב הזה, יוצרי הסדרה יכלו ליצור ביניהם קרע, ובכך ליצר עוד דרמה מאולצת. לשמחתינו הם בחרו לתת לזוג הזה קצת נחת, וכך גם לנו, לצופים. הקרע עוד עשוי לקרות, אבל בפרק זה נראה שריק ומישון הם זוג חזק ודי יציב. הייתה זו הפעם הראשונה בה ריק דיבר על שיין מאז מותו, עוד בעונה השניה, וההכרה בכך שג’ודית’ היא כנראה ביתו של שיין תורמת לפיתוח דמות, אחרי שכבר חשבנו שלריק אין יותר לאן להתפתח.
את האב גבריאל אנו פוגשים לראשונה בעונה זו, ובמידה מסוימת הוא גם מציל את המצב. ברור לנו שמגי כנראה לא מתה – דמויות משמעותיות כמוה לא מתות מחוץ למסך. לאחר מכן גם מבהירים לנו שזה אכן היה שקר, שמטרתו הייתה לשמור בסוד את מיקומה של מאגי.
בעוד ריק נתן בכנסיה את הדרשה שלו על כך שהם נתינים של ניגן, גבריאל הראה שיש בו עוד מהמניפולטור שהכרנו, והפעם זה עשוי לשחק לטובת הקבוצה. התנהגות זו, במיוחד על רקע שאר התרחשויות הפרק, מרמזת לנו שעוד ישנה אפשרות למרד שחבויה באלכסנדריה, גם אם כל תקווה נראית לנו אבודה לחלוטין.
ניצוצות של תקווה
עכשיו לא רק החבורה של ריק היא שמושפלת. עכשיו אלכסנדריה כולה פורקה מנשקיה, ונגזלו כל מזרניה, כדי שנתיניו של ניגן יזכרו את מקומם – על האדמה, ושיודו על כך שלא מתחת. אבל יש עוד למה לקוות. ראשית, ידוע לנו כבר שמגי לא נמצאת באלכסנדריה. זה כשלעצמו לא משנה יותר מדי, אך עצם העובדה שהדבר נשמר בסוד מניגן, ובצורה די אפקטיבית, מראה שעוד ישנה האפשרות להתנגד, לשמור סודות מהרודן.
שנית, ישנם ספנסר ורוזיטה. אמנם ספנסר עושה רושם של עוד אחת מהדמויות שיעשו טעות ויהרגו, אך הוא לומד ומשתפר. העימותים בינו לבין ריק עשויים להתניע כל אחד מהם לפעולה, מה שיהיה דבר חיובי, בשורה התחתונה.
רוזיטה עשתה בפרק משהו מעניין. כבר פעמים רבות קרה שדמויות שיקיריהן מתו נכנסו לקרב עם המוני מתים, וזה נהייה נדוש. כמו בנסיון ללעוג לכמה הסיטואציה נדושה, רוזיטה גם תקפה קבוצה גדולה של מהלכים, אלא שמיד אחרי המאורע גילינו שכל זה נעשה בשביל הנשק, ושהיא כבר מבינה שבאלכסנדריה לוקחים להם את כל הנשקים.
רוזיטה, שראתה את ראשו של בן זוגה מרוסק לפני פחות משבוע, היא בדיוק מסוג הדברים שעוברים לניגן מתחת לרדאר – היא לא בעיה כיוון שהוא טיפל בריק, אך היא זוכרת, וזועמת, וזוממת, וכבר עובדת על הקליע הקסום, אותו ודאי תרצה לנעוץ היישר בתוך מצחו של ניגן, ולמחוק אחת ולתמיד את החיוך הכרזימטי מפניו.
וכמובן שגם ישנה מישון. מישון שבשביל ריק הייתה מוכנה כבר להפסיק להילחם, עד שראתה את מה שעלה בגורל המזרנים. אנו זוכרים כיצד מישון ביקרה בוודברי, כיצד היא התעמתה עם המושל, ואנו מבינים שהיא, כמו דאריל, לעולם לא תשבר. כי אמנם היא וריק מאוהבים, אך היא איבדה כבר את כל מה שהיה לה, כמה פעמים, והיא תמשיך להלחם בשביל חייה החדשים עד לסוף המר.
חצי מחצי עונה
העונות של “המתים המהלכים” מחולקות תמיד לשניים, שני חצאים של שמונה פרקים. עברנו חצי מהחלק הראשון של העונה הנוכחית, ודברים צפויים להתחיל להתחמם לקראת סיום חצי-העונה. עדיין לא ראינו איפה מגי, ומה קורה בהילטופ, הקהילה איתה ריק וחבריו כרתו ברית נגד ניגן, לפני שהם פגשו אותו.
קשה לומר בשלב הזה מה יהיה האירוע או האדם שיקשר בין הילטופ, אלכסנדריה והממלכה של יחזקאל, אך משהו גדול צפוי לקרות בעוד מספר פרקים, משהו שישנה את מאזן הכוח. זה יהיה, ודאי, שינוי קטן מאד, אך המשטר של ניגן, חזק ואפקטיבי ככל שיהיה, הוא משטר שיכול להתערר די בקלות, אם משהו יגרום לאיש להראות אפילו טיפ-טיפה פחות בלתי פגיע.
