הפרק השלישי בעונה 7 של “המתים המהלכים” (The Walking Dead), הנקרא “התא” (The Cell), שוב לוקח אותנו למקום חדש ולא מוכר, גם אם הדמויות בו מוכרות. לראשונה אנו מבקרים במחנה הראשי של “המושיעים” (The Saviors), הכנופיה של ניגן (Negan). אנו רואים מה נעשה לדאריל (Daryl) מאז שהוא נלקח, אך בפועל הפרק לא באמת עליו. במקום, עיקר הפרק מתמקד בלהציג דמות אותה אנחנו מכירים באופן שטחי באור שונה לחלוטין.
בביקורת זו יהיו ספוילרים – ראו הוזהרתם!
לא מחדש בתחום המוכר
חלק מהפרק עוקב אחר דאריל, וההתמודדות שלו עם השבי בבסיס “המושיעים”. כל מה שקשור אליו זה, כנראה, החלקים החלשים יותר בפרק. אנחנו מכירים אותו הרי עוד מהעונה הראשונה, ומקרוב. היינו עם דאריל במצבים קשים שונים ומשונים, ואמנם אף מצב לא היה קשה כמו זה, לא ראינו שום דבר חדש.
דאריל עודנו איש עקשן, שממשיך לנסות לברוח גם כשרוחו של כל אדם אחר הייתה נשברת, וגם אחרי שכבר הראו לו את כל הזוועות שעשויות להעשות לו. למרות שהוא לא רואה אור שמש, חושיו עוברים התעללות שיטתית והוא אוכל מזון כלבים בין שתי פרוסות לחם, דאריל ממשיך להאבק. ברגע ה”מותח” בו ניגן שואל את דאריל לשמו, היה ברור שדאריל לא יקרא לעצמו ניגן. ודאי שלא בפרק השלישי של העונה.
ההתעסקות בתלאותיו לא נעימה, פשוט כי הוא בחור שאנחנו אוהבים ושנקשרנו אליו, אך שום דבר ממה שקורה לו לא באמת מעניין. למזלינו, הפרק לא מספר את הסיפור של דאריל. הפרק מספר את הסיפור של דווייט (Dwight).
היפוך מוחלט
בדווייט מגולם אחד מהמקרים המוצלחים ביותר בסדרה של היפוך ציפיות. הפעם הראשונה בה פגשנו אותו הייתה בפרק השישי בעונה 6, יחד עם אשתו שרי (Sherry) ואחותה שנהרגה באותו הפרק. ובאמת שהם נראו כמו אנשים טובים. אנשים ששדדו את דאריל בשל הנסיבות הקשות, ובגלל שזה מה שהם למדו בעולם הזה. כעסנו עליהם, ודאי, אך לא שנאנו אותם. הם היו פשוט עוד מכשול לדאריל, מהסוג שדאריל מתגבר עליו בקלות יחסית.
אז עוד לא ידענו על “המושיעים”, והיינו מרחק של כחצי עונה מהרמז הראשון לניגן. בפעם הבאה בה פגשנו את דווייט, הוא היה כבר באופן ברור ומפורש אחד מה”רעים”. והוא אופיין כמין עוזר-נבל בצורה מאד אפקטיבית, בהתחשב בזה שהוא השתמש ברובה-הקשת של דאריל, אליו דאריל קשור מאד, ואולי אנחנו, הצופים, קשורים אפילו יותר. הייתה לו גם צלקת חדשה על הפנים, ואם למדנו משהו מדיסני, זה שאנשים מכוערים הם לרוב מרושעים יותר.
ההתנהלות הרצחנית הזאת, כמו גם העובדה שהוא היה זה שהרג את דניס (Denise), דמות שלמדנו לחבב מהר, הפכה את דווייט לא רק לאויב הבלעדי של דאריל, אלא גם לאחד ה”מושיעים” היותר שנואים עלינו. עם הופעתו של ניגן נהיה ברור כמה הוא נאמן. הוא גם רצה להרוג את דאריל ויותר מפעם אחת, מה ששוב הפך אותו לדמות מאד שנואה.
אבל “התא” מצליח לספר לנו בצורה מאד מפורטת את כל מה שקרה לשרי ולדווייט; גם לפני שפגשנו אותם, וגם אחרי שהם שדדו את דאריל. כתוצאה מזה דווייט עובר מעין טרנספורמציה מול עיננו. הפרק גם מתחיל בנקודה מאד ברורה – אנו רואים אותו נהנה מארוחה דשנה, שאת מרכיביה הוא לקח מאחרים בכוח. הוא צופה מהצד במפגנים של אלימות, ואדיש לסבלם של אחרים. הוא מוצג בדיוק כמפלצת שאנחנו רגילים לראות בו. האנושיות שלו מופגנת במפגשים שלו עם שרי, מן הסתם, אך מה שעוד יותר מוצלח זה השיחות שלו עם ניגן.
ניגן מפתח אופי מעניין. לאחר המוניטין שהוא צבר בעונה הקודמת, המוניטין שהוא הוכיח כנכון בפרק הראשון, הוא כמעט ואלוהי בשבילינו, כמו שהוא אלוהי ל”מושיעים”. אך אנו רואים בו גם את הצד האנושי – הוא גבר שחצן ונהנתן, עם אגו מנופח מאד, שהוא לא טורח להסתיר ולו לרגע. הוא שוב מצליח לצמרר אותנו, כשברוחו הנדיבה הוא מציע לדווייט את אשתו לשעבר כ”פרס” חד פעמי ללילה, וכשהוא מספר איך הוא שבר את דווייט, ושוב נתן לו לטפס להיות יד ימינו.
ופה אנו רואים חולשה של ניגן, חולשה שעלולה להיות מלכודת. כי השחצנות שלו גורמת לו להראות עיוור, אך חשוב לזכור שהמשטר שלו בנוי לא רק על פחד, אלא גם על תגמולים למי שנאמן לו. קשה להאמין שניגן לא חושב על כך שדווייט עשוי לחוש מרמור כלפיו. אבל כמו שדאריל עצמו שם לב, דווייט לא יניד עפעף נגד אדונו, כי זה עשוי לסכן משמעותית של בטחונה של שרי.
בסוף אנו רואים דבר מעניין – החבר מהעבר של דווייט, זה שהוא הרג בסוף וגרם לנו לחשוב שהוא עשה לו חסד, הצטרף לזומבים. ואכן נעשה לו איזשהו חסד, כי מוות כנראה עדיף על מה שהוא היה חוטף מניגן, אבל דוויט לא בא הביתה בידיים ריקות – הוא הביא משהו להראות לאדונו, לקבל עוד “נקודות” ולגבות את הסיפור שלו.
רק שהפעם, בסצנת הסיום, הרגשנו אל דוויט גם מידה של רחמים. בסוף הפרק, הוא כבר לא “האיש הרע שגנב לדאריל את הנשק”, אלא מין מראה של דאריל, לבוש גם הוא כאופנוען, חמוש גם הוא באותו נשק, ורוצה מאד להלחם, אבל בניגוד לדאריל יש לו עדיין יותר מדי מה להפסיד.
בשורה התחתונה
הפרק השלישי בעונה החדשה של “המתים המהלכים” הוא פרק בו לא קורה הרבה, וזה חבל. זה פרק בו אנחנו מגלים דברים חדשים על דמויות שכבר הכרנו, אך שום דבר לא משתנה מתחילתו ועד סופו מלבד הפרספקטיבה שלנו על דברים. וזה בהחלט חשוב. בסופו של דבר זהו פרק מוצלח ומעניין, מה שחבל הוא שמלבד אקספוזיציה ארוכה אין דבר נוסף בפרק.
גם את הסיפור של דווייט אנחנו לומדים בעיקר ממה שניגן מספר. האלטרנטיבה יכלה להיות בפלאשבקים, מה שהיה עוד יותר חמור כנראה, אך גם ערימה של אינפורמציה המופלת לנו על הראש אינה עסיסית מספיק לסדרה שמתגאה בעסיס שלה מאד. מה שמציל את הפרק זה שדמותו של דווייט הפכה מאד מסקרנת, ובמידה רבה אנחנו מתחילים להזדהות איתו ולעודד אותו, לרצות לראות אותו מורד.
יחד עם מה שכבר ראינו, מצטייר מצב בו ישנה אפשרות לא רק למאבק חיצוני, אלא למרד משמעותי בניגן מבפנים. מרד שדווייט עשוי להיות המפתח שלו. השאלה החשובה היא – האם יצליחו להבטיח את בטחונה של שרי, או שמא היא תמות, או תפגע בצורה משמעותית, וזה יהיה מה שידחוף את דווייט אל הקצה, בו דאריל מחכה לו בידיים פרושות לרווחה?
