זמן קצר אחרי שרונלד אמריך הגרמני הוציא סרט חדש על יום העצמאות האמריקאי, הגיע אלינו סרטו של ג’יימס ווטקינס (James Watkins) הבריטי, במאי סרטי אימה לא מוכרים שהחליט שגם הוא רוצה לחוות מסע אנטרופולוגי בחגים לאומיים של מדינות אחרות, אם כי ללא חייזרים. היום, ב-14 ביולי, הלא הוא יום הבסטיליה בצרפת, יוצא סרט ששמו זהה לחג הצרפתי הלאומי – Bastille Day. בעברית הוא נקרא “הג’וב הצרפתי“, בהתעלמות תמוהה משם הסרט ובנסיון למכור אותו כסרט שוד, למרות שמדובר בכלל בסרט מרגלים. שהוא גם סרט שוד, בעצם.
ההתרחשות
גיבור הסרט הוא אמריקאי צעיר בשם מייקל מייסון (Michael Mason), אותו משחק ריצ’ארד מאדן (Richard Madden) הסקוטי, המוכר לנו בעיקר כרוב סטארק מ”משחקי הכס”. מייסון הוא כייס מומחה הניחן בזריזות ידיים שאין שני לה, והוא מתגורר לו בפריז, מתחת לרדאר של הרשויות. חיי השוד העליזים שלו נקטעים כאשר הוא גונב תיק עם פצצה ובטעות גורם להרג של ארבעה חפים מפשע. הוא מוכתר מיד כמחבל, השירות החשאי של צרפת מתחיל לחפש אחריו. מי שמוצאים אותו לפני כן הם סוכני ה-CIA.
שון בראייר (Sean Briar), אותו משחק אידריס אלבה (Idris Elba) הבריטי מ”הסמויה”, “לות’ר” ו”פסיפיק רים”, הוא סוכן CIA אימפולסיבי ואלים שמקבל את המשימה לתפוס את מייסון ולחשוף את תא הטרור שעומד מאחורי הפיצוץ. בראייר אכן תופס את מייסון בסופו של דבר, מבין שמדובר בעבריין קטן ולא בטרוריסט מסוכן, וביחד הם מנסים לחשוף קנוניה מורכבת בהרבה ממה שנראה לעין. כל זה מתרחש על רקע ההכנות למצעד השנתי הגדול לזכר נפילת הבסטיליה, יום שמסמל את תחילת המהפכה הצרפתית, ואת החירות של הגוף והנפש של העם הצרפתי.
בניה יציבה על יסודות חלשים
במבט ראשון, אין שום דבר כמעט ב”ג’וב הצרפתי” שאנחנו יכולים לאהוב. הסרט מתחיל מסצנות היכרות חפוזות ולא מעניינות עם שני גיבורים שאי אפשר להזדהות איתם בכלל. מייסון הוא כייס חסר מצפון שגונב מעשירים ומאנשים במצוקה כאחד, ואף גוזל מאלה שמסייעים לו בגניבה שלו.
הסוכן בראייר, מנגד, הוא בנאדם אלים שיכולת השיפוט שלו מוטלת בספק, והוא פוגע בחפים מפשע על ימין ועל שמאל כדי להשיג מטרה שהוא עצמו לא בטוח בוודאות שהיא נכונה מלכתחילה. הדמות היחידה שסימפטית בכל הסרט היא נערה צרפתיה בשם זואי (Zoe), אותה משחקת שרלוט לה בון (Charlotte Le Bon), שמסייעת למחבלים בתחילת הסרט, מתחרטת, מאבדת את הפצצה ואנו לא רואים אותה יותר עד אמצע הסרט כמעט. גם הצילום נע בין משעמם למזעזע, כאשר בסצנות מסוימות המצלמה רועדת ללא שום מטרה ברורה, אולי בנסיון ליצור תחושה של מתח כשבפועל מתעוררת רק בחילה קלה.
אבל איכשהו, במהלך הסרט, פיסות הפאזל מתחברות והיצירה המגושמת מצליחה לעמוד בזכות עצמה, ולהיות אפילו מעניינת.
ממאדן, שאנחנו מכירים מ”משחקי הכס”, לא ציפינו ליותר מדי, ואכן הוא די שטוח רוב הזמן. מנגד, אלבה הוא שחקן מאד מרשים, שב”ג’וב הצרפתי” מסתפק בלהיות גדול ומאיים, ללא העומק הדרמטי שאנו מכירים אצלו. נדמה שכששחקנים לא מתאמצים אפילו לגלם דמויות לא מעניינות מלכתחילה אפשר לקחת את הפופקורן החוצה ולא לבזבז זמן על סרט שכזה, אבל בפועל הם מתפקדים נפלא כזוג.
כאשר מציבים את האגרסיביות המתפרצת של בראייר לצד ארשת התמימות השקרית של מייסון, הדמויות מיצרות לא מעט רגעים של מתח אמיתי, כמו גם מספר מצבים קומיים די מוצלחים, שלא פוגמים ואף מעשירים את הרצף הסיפורי של הסרט. העלילה, שנראית סתמית ומשעממת גם היא בתחילתה, מתגלה כיותר מעניינת ומורכבת מהצפוי, ומותירה אותנו, הצופים, מעורבים וסקרנים לעוד.
הטוויסט המרכזי של הסרט נבנה בהדרגה, ונחשף מספיק מוקדם כדי שלא נרגיש שהסרט מזלזל בנו. אמנם הסרט ממשיך לנסות להסתיר מאיתנו מספר פרטים לאחר החשיפה, מה שמאוחר מדי ומיותר לחלוטין, אך זה לא פוגם בחווית הצפיה המהנה. האקשן המותח והמוצלח שלא מפסיק לקרות על המסך לאורך רוב הסרט בהחלט מוסיף.
לווטקינס מגיע קרדיט גם על מידה מסוימת של טוב-טעם – “הג’וב הצרפתי” הוא לא סרט עדין בשום צורה, ואת סיפורו הוא מספר באופן גס ודי גלוי, אך יש בו מסרים מעניינים על גזענות ואלימות משטרתית, כמו גם על מרד עממי, שמוצגים באופן לא חד-משמעי ונתון לפרשנות.
השורה התחתונה
“הג’וב הצרפתי” הוא סרט מתח-פעולה שמתחיל חלש אבל הופך מהנה לצפיה מאוד מהר, ונשאר כזה עד סופו. הסוף שלו חלש כמעט כמו ההתחלה, אך זה כבר פחות מורגש לאחר ששתי דמויות לא סימפטיות בעליל כמו בראייר ומייסון עוברות מעין טיהור ונהפכות לדמויות חיוביות יותר לקראת סופו, דמויות שאפשר אפילו לאהוב.
העלילה של הסרט מורכבת אך לא מסובכת יותר מדי, ומי שמחפש את הערך המוסף ימצא בסרט לא מעט אג’נדה שאפשר להתעמק בה גם אחרי שהסרט כבר נגמר, משהו שלרוב לא נוכל לומר על סרטים אחרים בז’אנר. ישנה, כמובן, גם יומרנות מסוימת בכך שבמאי בריטי משתמש בדמויות אמריקאיות כדי להציג ביקורת על התנהלות משטרת פריז ויחס הממשלה לבני-מיעוטים, אך הביקורת אינה חד-משמעית ומספיק מנוסחת כדי להיתפס כביקורת קבילה של מתבונן מהצד.
“הג’וב הצרפתי” איננו סרט חובה, אך הוא אפשרות טובה בינתיים כשאין הרבה אלטרנטיבות בקולנוע, ואם כמונו אתם רוצים לראות את זיו פניו של אידריס אלבה בפעולה, ולא רק לשמוע אותו מדובב חיות לדיסני, זאת כנראה תהייה ההזדמנות הכי טובה שלכם עד ל”סטארטרק: אל האינסוף“, שגם בו לא באמת נראה את פניו כיוון שהוא ילבש מסכת איפור בלתי-חדירה. ישנה כמובן האפשרות לראות את “לות’ר” שוב, אבל כמה אפשר?
