תחשבו רגע על דארת’ מול של שנת 1999. נבל שקט, עיצוב שמרגיש כמו הכלאה בין שד לאמן אשליות, חרב אור כפולה וזמן מסך שנועד יותר למכור צעצועים מאשר לספר סיפור.
כשג’ורג’ לוקאס חתך אותו לשניים ב”אימת הפאנטום” וזרק אותו לפיר ללא תחתית, האם מישהו בכלל דמיין שהשברים של הדמות הזו יצמיחו את אחד מקווי העלילה המרתקים ביותר ביקום מלחמת הכוכבים?
איך בכלל לוקחים גימיק אסתטי, מרהיב ככל שיהיה, שנידון למוות קולנועי מהיר והופכים אותו לאייקון מדמם עם מטען פסיכולוגי כל-כך כבד?
“מלחמת המשובטים” התחילה את המלאכה כשעשתה את הלא ייאמן והחזירה אותו לחיים, בהחלטה שהתבררה כאחת הטובות בתולדות הפרנצ’ייז.
כעת, ב”מלחמת הכוכבים: מול – לורד הצללים“, אנחנו מקבלים עוד פרק שמצדיק את אותה החלטה ונותן לאחד הנבלים הכי מורכבים במלחמת הכוכבים את הבמה המרכזית בסדרה שנותנת לנו הזדמנות נדירה לצלול עמוק לתוך המוח של דמות שמונעת נטו מזעם, הישרדות ורצון אכזרי לנקמה.
תקציר העלילה
“מלחמת הכוכבים: מול – לורד הצללים” (Star Wars: Maul – Shadow Lord) לוקחת אותנו אל התקופה האפלה שבה מול, הלורד סית’ לשעבר ואחד השורדים העיקשים ביותר בגלקסיה, מנסה לבסס את כוחו העצמאי מחוץ לרדאר של הרפובליקה ורחוק מעיניו הבוחנות של דארת’ סידיוס והאימפריה בתקופת עלייתה לשלטון.
מול מוצא את עצמו מנווט בתוך רשת של סינדיקטים של פשע, שכירי חרב ובוגדים, כשהוא מנסה להקים את אימפריית הפשע הפרטית שלו.
זהו סיפור על הישרדות, בניית כוח מתוך האפר, והתמודדות עם השדים הפנימיים של דמות שמנסה למצוא את מקומה מחדש אחרי שכבר איבדה את הכל.
טכנית, הוא מרהיב
אנחנו כבר מזמן לא מופתעים לראות פרויקטים של מלחמת הכוכבים בפורמט מונפש. למעשה, יש כאן שושלת ארוכה ומפוארת של סדרות אנימציה שהניבו לאורך השנים כמה מהסיפורים הטובים, העמוקים והאהובים ביותר בגלקסיה.
“לורד הצללים” פוסעת בביטחון בתוך המסורת הזו, ועדיין מציגה ארט פשוט מהמם.
יש כאן הישג אסתטי מרתק: מצד אחד, הסדרה מצליחה לשמור באופן מובהק על השפה הוויזואלית וה-DNA של “מלחמת המשובטים” ושאר סדרות האנימציה של הפרנצ’ייז.
מצד שני, היא מרגישה שונה לחלוטין. התחושה היא כאילו לקחו את האנימציה התלת-ממדית המוכרת והעבירו אותה דרך פילטר אמנותי שצובע הכל בצבעי מים קודרים.
זה מקנה לסדרה תחושה בוגרת יותר, מלוכלכת יותר, כזו שמתאימה בדיוק לאווירת העולם התחתון שבו היא מתרחשת.
מעבר לאסתטיקה, השושלת המונפשת הזו מוכיחה שוב למה היא הפלטפורמה המושלמת לסוג כזה של אקשן.
כשאתה משוחרר מהמגבלות הפיזיות של שחקנים בשר ודם, ולא צריך לחשב כל תנועת מצלמה דרך תקציבי CGI מפלצתיים (כפי שקורה לא פעם בלייב-אקשן), השמיים הם הגבול.
הכוריאוגרפיה מהירה, אכזרית וחסרת מעצורים. מול נע כמו טורף, והשימוש שלו בחרב האור הכפולה שלו מרגיש קטלני וקליל מתמיד.
אבל כל הוויזואליה האלימה הזו לא הייתה עובדת בלי עוגן רגשי, וכאן נכנס לתמונה מי שבאמת מפיח חיים בדמות.
אי אפשר לדבר על האבולוציה המטורפת של מול לאורך השנים מבלי להזכיר את סם ויטוור.
ויטוור הוא כבר מזמן מול, הוא זה שלקח את הרעיון הוויזואלי משנות התשעים והפך אותו לדמות המורכבת שאנחנו רואים על המסך.
ב”לורד הצללים”, הדיבוב שלו הוא פשוט מאסטרפיס של משחק קולי. הוא מצליח להעביר את הטירוף, הכאב, השנאה היוקדת והתסכול העמוק של דמות שאיבדה הכל ובונה את עצמה מחדש.
הנוכחות הקולית שלו משלימה את האנימציה המושלמת, ומחזיקה את הסדרה על הכתפיים גם ברגעים השקטים והאפלים יותר.
דרמת פשע בחלל
מבחינה מבנית, הסדרה עובדת מצוין. קיבלתי לביקורת 8 מתוך 10 הפרקים שאמורים לצאת העונה, ואני חייב להודות שאני באמת במתח לראות לאן העלילה תתפתח בפרקי הסיום.
בעבר, בביקורת שכתבתי על “אנדור” הנהדרת, ציינתי עד כמה אני אוהב כשהיקום של מלחמת הכוכבים מעז לצאת מאזור הנוחות שלו.
קל מאוד להישען על מאבקים גלקטיים ענקיים בין הג’דיי לסית’, אבל הסיפורים המעניינים באמת נמצאים לעיתים קרובות בחיים של האנשים “הפשוטים”, אלו שחיים תחת שלטון האימפריה או שורדים בשולי הגלקסיה.
“לורד הצללים” מצליחה לעשות עבודה מעולה באיזון הזה. היא משלבת בין המיתולוגיה הגדולה של משתמשי הכוח לבין סיפורי שוליים אפלים.
אם מקלפים לרגע את הלייטסייבר ואת החייזרים, מגלים שהסדרה הזו היא בבסיסה דרמת פשע לכל דבר ועניין.
אנחנו מקבלים פוליטיקה של סינדיקטים, בגידות, סחר הברחות ומאבקי שליטה אלימים. השילוב הזה עובד פשוט נהדר ומרענן את הפרנצ’ייז.
תסמונת סדרות הביניים והגן הסגור
עם זאת, ולמרות ההנאה הרבה מהצפייה, אי אפשר וגם לא נכון להתעלם משתי בעיות מהותיות שמרחפות מעל הסדרה הזו – בעיות שמאפיינות בעיניי כמעט את כל הפרויקטים של מלחמת הכוכבים בשנים האחרונות. (כן, גם אתה “המנדלוריאן“)
הבעיה הראשונה היא ההתעקשות הכפייתית של דיסני לספר לנו סיפורים שקרו בין הסרטים הגדולים.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני באמת נהנה מהצלילה הזו למוח של מול ולהרחבה של הדמות הבאמת טראגית שלו.
אבל משהו בי לא יכול שלא לתהות: מה הטעם? הסדרה נותנת קונטקסט עמוק יותר לאירועים שאנחנו כבר מכירים, אבל בתכלס, אנחנו יודעים בדיוק מה קורה לדמויות האלו בסוף ואנחנו יודעים איך העולם הזה ייראה בעתיד.
לא ראיתי עד עכשיו סדרת מלחמת הכוכבים שבאמת לוקחת את היקום קדימה למקום לא נודע. הכל מרגיש כמו השלמת פערים ומילוי חורים בדיעבד.
יש בי חשש כבד שאנחנו פשוט נמשיך להיתקע לעד בתוך המסגרת הבטוחה של תשעת הסרטים במקום לייצר מורשת חדשה, וזה קצת מוריד מהערך של מלחמת הכוכבים כפרנצ’ייז.
הבעיה השנייה, והיא אולי קריטית יותר עבור הקהל הרחב, היא שהיקום של מלחמת הכוכבים הפך למשימה תובענית.
תמיד אומרים שמעריצי מארוול הם בכיינים על כמות התוכן שהם צריכים לצרוך לפני כל סרט חדש, אבל מסתבר שכאן המצב לא פחות מורכב.
מה שמפריע לי הוא שכדי באמת להבין את הקונטקסט, את משמעות הארגונים השונים ואת העלילה המרכזית בסדרה הנוכחית, תצטרכו לצפות “רק” בשלושת הסרטים הראשונים (הפריקוולס) ובערך בכל 133 הפרקים של סדרת האנימציה “מלחמת המשובטים”.
הפרנצ’ייז הופך אט-אט לסוג של “גן סגור”. זו מערכת שמתגמלת מאוד את המעריצים האדוקים, אבל ממש לא ידידותית לצופים חדשים שניגשים אליה לראשונה, ואפילו אני מניח שיש רפרנסים קטנים שעברו לי מעל הראש.
זה מבאס שצריך להגיע עם קלסר של סיכומים כדי ליהנות באופן מלא מיצירה טלוויזיונית.
השורה התחתונה – מה חשבנו על “מול – לורד הצללים”?
“מלחמת הכוכבים: מול – לורד הצללים” היא יצירה חזקה, אלימה, מורכבת וכתובה היטב שעושה חסד עם אחת הדמויות האייקוניות של הפרנצ’ייז (אם תשאלו אותי אולי אפילו יותר מדארת’ ויידר).
אם אתם אוהבים את מול, מכירים את ההיסטוריה שלו מ”מלחמת המשובטים” ורוצים לראות עוד ממנו, אין שום סיבה שבעולם שלא תיהנו מהסדרה הזאת. האקשן פנטסטי, והכיוון של דרמת פשע מרגיש בוגר ונכון.
מנגד, אם אתם צופים קז’ואלים של מלחמת הכוכבים שרק מחפשים סדרת מד”ב טובה להעביר איתה את הערב בלי לחפש מי הדמות הזאת ומה הדבר הזה אומר בכל חמש דקות, יכול מאוד להיות שפחות תתחברו, ותרגישו שאתם מגיעים לתוך מסיבה סגורה שלא קיבלתם אליה הזמנה.
“מלחמת הכוכבים: מול – לורד הצללים” זמינה לצפייה החל מה-6 באפריל בדיסני+.
