אחרי יצירות כמו “קחי אותי לגיהנום” (Drag Me To Hell) ו“מוות אכזרי” (The Evil Dead) הפך הבמאי סם ריימי לשם דבר בז’אנר פולחני האימה, עד שאפילו באולפני מארוול גייסו אותו כאשר רצו להעניק ל“דוקטור סטריינג’ בממדי הטירוף” סגנון זוועתי ומוקצן יותר מקודמו. בכל זאת, הבמאי אחראי גם לטרילוגיית “ספיידרמן” המקורית עם טובי מגווייר.
לא מפתיע, אם כך, לראות את ריימי לוקח על עצמו את הסרט המקורי החדש “הצילו” (Send Help), ששולח אותנו ללוקיישן שבו הכי סביר לחוות זוועות הישרדות מסוכנות – אי בודד.
בעוד ריימי בהחלט עושה מהמיקום מטעמים, קשה שלא לחוש כי משהו בסיפור עצמו אינו מספיק כדי באמת לתת את התחושה שאנחנו צופים בידו המיומנת של הבמאי האהוב.
הצילו – העלילה
לינדה לידל (רייצ’ל מקאדמס, “ילדות רעות”) היא עובדת במחלקת תכנון ואסטרטגיה בחברה המנוהלת על ידי הבוס הצעיר והמפונק בראדלי (דילן אובריאן, “הרץ במבוך”).
כאשר בראדלי מתעלם מעבודה הקשה ומעניק קידום משמעותי לחברו חסר הניסיון על חשבונה, לינדה מתחילה להבין כי אין לה מקום בעולם הגברים שהקים.
השניים יוצאים לטיסת עסקים, שמסתיימת בהתרסקותם על אי בודד. לבד על החוף, יחסי הכוחות בין השניים מתהפכים כאשר לינדה מוכיחה כאשת מיומנויות הישרדות, ובראדלי הופך לראשונה לחסר שליטה לחלוטין – תלוי בה לאוכל, מחסה ורפואה כדי להישאר בחיים.
הבטחה שלא מתגשמת
ההתרגשות בהחלט הייתה גבוהה לקראת סרט מקורי חדש של ריימי. בכל זאת, מאז סרט הקאלט “קחי אותי לגיהנום”, הבמאי התפנה בעיקר ליצירות בהשראת סיפורים קיימים – “ארץ אוז” מ-2013 שהתבסס על “הקוסם מארץ עוץ” וכאמור סרט ההמשך ל”דוקטור סטריינג'”.
טכנית, אם כך, “הצילו” הוא הסרט המקורי הראשון של ריימי מאז 2009. אך הציפייה לשחזור הטירוף שלו מתמסמסת די מהר.
“הצילו” אמנם גייס את ריימי למלאכת הבימוי, אך נהגה ונכתב על ידי תסריטאי “פרדי נגד ג’ייסון” והסרט “משמר המפרץ”, דמיאן שאנון ומארק סוויפט.
צמד הכותבים אמנם סיפק לבמאי שלל הזדמנויות לשתול בסרט מן השיגעון שלו, בצורת רגעים גרפיים במיוחד, הבהלות מקפיצות והרבה הומור – אך בסופו של דבר העלילה עצמה לא מביאה שום דבר חדש לשולחן.
לרוב נראה כי הסרט משוכנע שהוא יותר חדשני ממה שהוא. תפניות העלילה בהחלט קיימות, אך את רובן ראינו כבר בטריילר.
רגעים אחרים שאמורים להפתיע ניתן לנחש אותם מבעוד מועד. וכל הסיפור בכלליות זהה מדי ל“משולש העצבות” של רובן אסטלונד מ-2022. אפילו באסקפט המאוד ספציפי של סצינת הקאה, “הצילו” לא מצליח להתחרות בזו הבלתי נשכחת של “משולש”.
לעיתים לא ברור מה מצא ריימי דווקא בתסריט הזה שגרם לו להצטרף להפקה, שכן הוא לא ייחודי כלל.
בנוסף, נראה גם כי אפילו לא טרח לנסות להזריק מהטירוף שלו לתסריט הקיים כפי שעשה ביצירות של אחרים בהן היה מעורב – מ“הקפיצה הגדולה” של האחים כהן ועד לסדרה “זינה, הנסיכה הלוחמת” שסייע ליצור.
כבר לא כל כך “יופי לה”
לא רק “משולש העצבות” עולה לראש בצפייה ב”הצילו”. מבחינת הסיפור, רוב הסרט מרגיש כמו אינספור יצירות שכבר ראינו בעבר – בעיקר בשנים האחרונות.
ז’אנר האימה התמלא לאחרונה עד אפס מקום בסיפורים שכבר זכו ברשתות החברתיות לשם המאגד “יופי לה” (Good For Her).
זהו סגנון של סרטי אימה שבמרכזם סיפור נקמה של נשים כלפי החברה שהרעה להם. כמובן שסיפורי נקמה היו קיימים מאז ומתמיד, ובעיקר כאלו נשיים, אך נראה כי העשור האחרון כבר שחק את אלו עד מוות. אם ב”מידסומר” שמחנו להריע לגיבורה, בשנים המעטות שחלפו קשה שלא להרגיש שהסיפוק הזה די דועך.
בשליפה מהירה, אפשר להזכיר את “צאי מזה” של זואי קרביץ, “חברה מושלמת” ואפילו “עוזרת הבית” שיצא רק החודש. למעשה, במהלך מקבץ הטריילרים ל”הצילו”, הוקרן אחד לסרט ההמשך של “מי שעומד מאחורי”, אשר צפוי להגיע בהמשך השנה ועוסק בסיפור דומה.
סיפורה של לינדה לידל ללא ספק רוכב על אותו הרעיון, בו אשה שנעלמת בחיי היומיום זוכה לצ’אנס שלה לנקום. “הצילו” כן מנסה לספק היפוכים לכך מדי פעם – כאשר לינדה מאבדת שליטה ומוכיחה כ”בוסית” לא פחות אכזרית מבראדלי – אך התבנית הבסיסית נשארת ופשוט יוצרת חווית צפייה שמלאה בדז’ה-וו לסרטים אחרים.
דינמיקה מצוינת
כסרט שמתרחש על אי בודד, “הצילו” חייב להישען על שני שחקנים בלבד, אתגר עצום למקאדמס ואובריאן. השניים עומדים באתגר הזה בהצלחה, והדינמיקה ביניהם לחלוטין מצילה את התסריט הבינוני.
אובריאן צולח את תפקידו כגבר “דוש” מפונק ומתסכל, ועושה זאת ללא הרבה מאמץ. אך הליהוק המבריק יותר הוא זה של מקאדמס, שמתרחקת הרבה יותר מהתפקידים המזוהים עימה ומוכיחה לנו שבתפקיד הנכון – גם היא יכולה להיות די דוחה.
לינדה לידל נתפרה כדמות שאמורה קצת להגעיל אותנו. מלבושה המרופט, דרך הצורה שבה אוכלת טונה מסריחה, ועד להתנהגותה המביכה וחסרת הכריזמה שגם עולה לה בקידום בעבודה.
ההברקה של ריימי היא שלא הרגיש את הצורך “לכער” את מקאדמס בשביל התפקיד. הבמאי בקלות היה יכול להישען על איפור או פאה כדי ללכלך את הכוכבת ההוליוודית הזוהרת, אך במקום בחר לתת למקאדמס צ’אנס לדחות אותנו בעצמה.
המניירות שהעניקה ללינדה גורמים לנו לשכוח שמדובר בכוכבת של “היומן” ו“ילדות רעות”, והיא לחלוטין מצליחה לתעל דמות דודתית ומגונה.
לשם כך גייסה צחוק מוגזם, שפת גוף משונה וצורת משחק יומיומית שמשכנעת אותנו במהרה שאפילו אם היא מחזיקה בכל המיומנויות שצריך כדי לשרוד – היא עדיין האדם האחרון שאתם רוצים להיתקע איתו באי בודד.
מקאדמס אפילו הרשתה לבמאי להתמקד במיוחד בשומה האמיתית לחלוטין שעל לחייה, זו שבמאים אחרים תמיד מקפידים להסתיר כמה שיותר בסרטיה.
עבור השחקנית, מדובר בתפקיד בולט במיוחד שמגיע בדיוק בזמן הנכון עבורה, וללא ספק יסייע לה להמשיך ולקבל תפקידים מגוונים.
ג’ף פרובסט היה גאה
מוקדם בתחילת הסרט, לינדה מתוארת כמעריצה מושבעת של תוכנית הריאליטי “הישרדות”, וככזו הימצאותה על אי בודד היא סוג של הגשמת חלום – אפילו אם לא הצליחה לפגוש את המנחה האגדי של התוכנית, ג’ף פרובסט.
האי הוא גם נקודת החוזק המרכזית של הסרט. אם סיפור המסגרת של היפוך התפקידים בין השניים לא מאוד מלהיב – המסע שלהם על האי בהחלט מהנה לצפייה.
האי לוקח אותנו לאיזור ירוק ומלא צבע, שבולט בנוף הבדרך כלל אפלולי של הקולנוע העכשווי. קשה שלא להישאב לאתגרי ההישרדות של הצמד, ולדמיין את עצמנו במצב דומה.
ברגעים אלו, “הצילו” סוחף אותנו פנימה, קצת בדומה ל”להתחיל מחדש” האהוב עם טום הנקס.
עם אורך של פחות משעתיים, הסרט גם אינו נמרח ומקפץ באלגנטיות מרגע לרגע, בצורה שאפילו מצילה את הסיפור הלעוס והצפוי.
השורה התחתונה – מה חשבנו על “הצילו”?
אם נבחן את “הצילו” ללא הקשר תרבותי והיסטורי, מדובר בסך הכל בסרט מהנה וסוחף. הצרה העיקרית שלו היא שנפל קורבן לנסיבות. הוא מגיע אחרי שורה ארוכה של סרטים די זהים, ובמאי שהציפייה ממנו לחומר מקורי הרבה יותר גדולה.
“הצילו” עדיין מצליח לבלוט מעט בנוף הקולנועי של חודשי החורף, בהם אין יותר מדי תחרות מאת סרטי אולפן גדולים.
עם “סטאר פאוור” של מקאדמס ואובריאן, הסרט מקבל דחיפה נאותה וקשה לומר שתצאו ממנו מאוכזבים.
מדובר בשעה וחמישים של הנאה מעט מבחילה ומעוררת שוק, אך עם סיומם, נותרים בעיקר עם תחושה שבסרט הזה כבר היינו – ועל פי הטריילרים, עוד נראה שוב ושוב בשנים הקרובות.
