אחרי הלהיט “בקשה מסתורית” (A Simple Favor) והמשכונו מהשנה האחרונה, הבמאי פול פייג מוסיף להישען על הז’אנר המאוד ספציפי שאימץ לעצמו – דרמות מתח על צמדי נשים חברות/אויבות שממררות אחת לשניה את החיים.
הז’אנר הוכיח הצלחה כבירה עבור פייג, וגם סרטו החדש “עוזרת הבית” (The Housemaid) לא איכזב בקופות בתי הקולנוע, עם פתיחה מרשימה במיוחד בארה”ב ובעולם.
לדרמה, המבוססת על הספר באותו השם מאת פרידה מקפדן, גייס פייג את אמנדה סייפריד (“עלייתה ונפילתה של אליזבת הולמס”) וסידני סוויני (“רק לא אתה”) שמעניקות לסיפור קצת אבק כוכבים.
על הנייר ניתן לחשוב שמדובר בסרט קיטשי נשי שיותר מתאים לדרמת נטפליקס לצפייה ביתית, אך עם הרבה מודעות עצמית והתמסרות לז’אנר, פייג מצליח להפוך את הקלישאה לסרט מהנה, מותח ומושך שלא מפחד להודות בריש גלי כמה הוא צפוי – ואין שום דבר רע בזה.
עוזרת בית – העלילה
מילי (סוויני) היא צעירה חסרת כל שמתגוררת במכוניתה ומיואשת לעבודה. כאשר היא מזהה הזדמנות להפוך לעוזרת בית באחוזה המפוארת של משפחת ווינצ’סטר הכוללת מגורים חינם ואשראי פתוח, מילי מסווה עצמה כבעלת ניסיון ומצליחה לעבוד על נינה (סייפירד) שתעניק לה את המשרה.
כאשר מילי עוברת לגור באחוזה ומפתחת קראש על הבעל אנדרו (ברנדון סקלנר, “1923”), היא מגלה לאט לאט כי נינה מסתירה סודות אפלים בבית מלחיץ במיוחד, וכי העבר של משפחת ווינצ’סטר לא פחות מסתורי משלה.
יריבות שוות כוח
הדבר שגורם ל”עוזרת הבית” לבלוט מעל סרטים דומים בז’אנר הוא הרעיון המבריק לשים את שתי הנשים באותו המישור של סודיות ומסתורין.
מילי מלכתחילה אינה צעירה תמימה שמגיעה לבית חשוד ונשאבת לטירוף של המשפחה עבורה עובדת, כפי שרוב הסרטים בסגנון היו בוחרים לפתוח את סיפורם.
במקום, הסרט מציב אותה כלא פחות מיומנת במניפולציה מהבוסית שלה, כך שכבר מתחילת הסרט איננו בטוחים את מי אנו אמורים לעודד.
ההשוואה בין שתי הנשים מחזיקה את הסרט לכל אורכו, כאשר נקודת המבט שלנו משתנה פעם אחר פעם. ברגע אחד נראה כי נינה הלא יציבה מערימה על העוזרת, וברגע אחר נשות הקהילה התככניות גורמות לנו לקחת דווקא את הצד של נינה ובעלה, כקורבנות של החיים המושלמים שהם כביכול חיים.
כשאנחנו לא יודעים את האמת, כל סצינה בסרט מלחיצה יותר מקודמתה ומסוגלת לקחת אותנו לכיוון אחר. בסך הכל, מדובר ללא ספק בסרט שעלילתו די צפויה – אך פייג מצליח להיות מודע לציפיות שלנו כקהל ובכל זאת לביים את הסצינות בטירוף מוגזם שהופך את הכל למהנה ומבדר.
מוגזם באופן מושלם
פייג מגיע לז’אנר אחרי קריירה ענפה בתחום הקומדיה. עם סדרות כמו “פריקים וגיקים” ו“משפחה בהפרעה” וסרטים כמו “מסיבת רווקות” ו“מכסחות השדים” מאחוריו, לפייג יש עין חוש קומי שמזריק ייחוד למותחנים שלו.
כמו שהבמאי ג’ורדן פיל הביא את עברו הקומי לסרטי האימה שלו (“תברח”, “אנחנו”), כך פייג עושה למותחנים הנשיים אותם מביים בשנים האחרונות.
הוא מרשה לעצמו להגחיך מעט את הז׳אנר שבדרך כלל מאוד דרמטי, ומפיג את המתח היטב עם רגעים מוקצנים שנותנים לקהל הזדמנות לצחוק במקום לצרוח.
סייפריד בעיקר מרשה לעצמה לשחק על רמה 100 לכל אורך הסרט, מבלי לדאוג לדקויות. בכך, היא הופכת את נינה לדמות זכורה במיוחד שטירופה ימשיך להדהד לנו כאחת המעסיקות המטורללות ביותר בקולנוע, כמעט ההיפך הגמור של מריל סטריפ כמירנדה פריסלי הסטואית ב“השטן לובשת פראדה”.
גם סוויני מוצאת בסרט את האיזון המושלם בין הדמויות אותן נוהגת לגלם בדרך כלל – צעירה פשוטה המגלה את מיניותה ובחורה מניפולטיבית פרועה שמשתמשת ביופיה וגופה לטובתה. תגובותיה של מילי להתנהגותה של נינה מוציאות מסוויני את המיטב.
מורים למשחק פעמים רבות גורסים כי משחק אמיתי הוא לא פעולה (action) אלא תגובה (reaction), ובסרט הזה התאוריה הזו ללא ספק מוכחת.
יותר מכשהיא צריכה לדקלם שורות בעצמה, סוויני זורחת במבטים והבעות הפנים המגוונות להפתעות שמפילה עליה נינה פעם אחר פעם.
לתוך כל הבלאגן נכנס גם הבעל אנדרו שמבלה את הסרט כגבר האגדי בעל החיוך המקסים שכובש את כולם. הצבתו כבחור די מושלם מחזקת את המתח בין שתי הנשים בצורה מצוינת, ואנדרו מגיח ככלי נהדר עבור הסיפור להסביר לנו מי ידה על העליונה בכל שלב.
כאשר אנדרו עומד לצד נינה, גם אנחנו איתה. כאשר הוא תומך במילי, אנו מסבים את כעסנו כלפי נינה יחד עם שניהם.
בניית עולם לא משכנעת
כאשר עוזבים את שלוש הדמויות הראשיות של נינה, מילי ואנדרו, הסרט מתפרק בעצלות ונותן את הרושם כי כל המאמץ ניתן להן בלבד.
מלבדם, שאר הדמויות השוליות והמשניות יותר מקושקשות להפליא וכמעט מצחיק כמה הן קלישאתיות וחסרות מעוף.
בראשן נמצאות הבת של משפחת ווינצ’סטר, סיסי (אינדיאנה אל) שמתקיימת אך ורק כילדה מעצבנת ומפונקת ללא תכונות חיוביות, ואימו של אנדרו, גברת ווינצ’סטר, בגילומה של אליזבת’ פרקינס (“העשב של השכן”).
גברת ווינצ’סטר אמנם לא מופיעה על המסך יותר מדי, אך רוחה מרחפת סביב העלילה מספר פעמים. דמותה הקריקטוריסטית מרגישה כאילו יצאה מספר ילדים על אם חורגת מרשעת, וחוסר הטבעיות שלה מאוד מעיב על הפן המקורי יותר שהסרט משתדל לספק.
באופן כללי הסרט די מתקיים על הדינמיקה המשולשת בין הדמויות הראשיות, ולרוב זה עובד היטב. אבל כל רגע בו דמות אחרת נמצאת על המסך מזכיר לנו כמה העולם של הסרט לא נבנה היטב מחוץ לכותלי האחוזה.
בעיית הז’אנר
“עוזרת הבית” מתקיים בז’אנר די לעוס ועל אף הטוויסטים והמודעות העצמית, גם לפייג אין באמת יותר מדי חדש להציע. מותחנים מהסוג הזה שוכבים בכמויות בנטפליקס (ולפני כן בערוץ האמריקאי לייף טיים) ורובם די דומים אחד לשני.
הסרט בהחלט מוכיח כאחד המוצלחים יותר, בטח הרבה יותר מנסיונות קולנועיים קודמים כמו “אינסטינקט אמהי” (Mother’s Instinct) עם אן התוואי וג’סיקה צ’סטיין או “הצצה ליחסים” (May December) עם נטלי פורטמן וג’וליאן מור.
אך בסופו של דבר אפילו אם “עוזרת הבית” בולט מספיק כדי לא להיקבר בספריית הסטרימינג, עדיין אין ספק כי לא תפספסו דבר אם תמתינו חודשיים עד הגעתו לצפייה ביתית.
כדי להתגבר על הסיפור הצפוי, הסרט מנסה להעמיס קצת יותר מדי תפניות בעלילה, מה שלעיתים עוזר אך גם מותח אותו לאורך של שעתיים ועשר דקות.
בשלב מסוים הקהל מאבד סבלנות ופייג היה יכול בקלות לוותר על עשרים דקות ולספק מוצר מהודק יותר.
השורה התחתונה – מה חשבנו על “עוזרת הבית”?
“עוזרת הבית” מנסה ככל יכולתו להיות בולט יותר ומעורר תיאבון משאר סרטי הז’אנר השחוקים. עם ליהוק מצוין, בימוי מוקצן, הרבה מודעות עצמית והתחייבות לקאמפיות, הסרט לרוב צולח את המשימה.
פול פייג מביא עימו את כל שבאמתחתו כדי להוכיח שהז’אנר בו בחר להתמקצע שווה את זה, ואכן מספק חוויה קולנועית מבדרת ונעימה לעין.
לא מדובר בסרט גדול או באירוע חובה, ואולי בתקופה הנוכחית של בלוקבאסטרים מעייפים זה דווקא דבר חיובי. עם ניחוח ניינטיז של סרט דייטים מושך, כולם ימצאו בו משהו מזמין.
הצלחתו הקופתית ודאי מוכיחה זאת יותר מכל, ומספקת בעיקר לסידני סוויני אנחת רווחה אחרי שורה של כשלונות מסחריים (“מאדאם ווב”, “כריסטי”).
לחובבי הסגנון יש בהחלט סיבה לרוץ לבתי הקולנוע, אך השאר ודאי יסתפקו בהמתנה לצפייה ביתית נינוחה יותר.
