השחקן דב פאטל (“נער החידות ממומביי”, “האביר הירוק”) יושב לראשונה גם על כסא הבמאי בסרטו “איש הקוף” (Monkey Man), שעבר מסע ארוך עד להגעתו לבתי הקולנוע.
הסרט, אותו פאטל גם עזר לכתוב, נמכר תחילה לנטפליקס וסבל מאינסוף בעיות בהפקה – צילומיו נדחו, הלוקיישנים שונו, פאטל שבר את ידו בסצינת קרב ונטפליקס לא תיכננה לספק את ההפצה שהכוכב קיווה לה.
ואז הגיע הבמאי והמפיק ג’ורדן פיל (“אנחנו”, “אין מצב“) שצפה בסרט המוגמר והתלהב. פיל החליט כי הסרט לא יכול לדלג על מסכי הקולנוע ולהיקבר בפלטפורמת סטרימינג, ועל כן רכש את הסרט מנטפליקס בעצמו, והחליט לשחרר אותו בהפצה רחבה.
“איש הקוף”, לצד היותו סרט אקשן מלא מכות, קרבות ואלימות, הוא גם יצירה אישית במיוחד שמנסה לומר משהו לצד הדם הרב הנשפך בה. פאטל לא סתם ניגש למלאכת הבימוי כאל אקשן גנרי, אלא חקר והושפע רבות מקולנוע אמריקאי וקוריאני כאחד ליצירת שילוב מעניין וייחודי שלחלוטין מסמן מיהו כבמאי, כבר בסרטו הראשון.
איש הקוף – העלילה
הסרט מושפע מהאגדה על הנומן – אל הקוף בדת ההינדואיזם שסיפורו מפורט בפתיחה וחוזר מספר פעמים במהלך הצפייה. פאטל מגלם בחור ללא שם, המכונה “הילד” ומספר לאנשים ששמו הוא בובי, על שם חומר הניקוי בו משתמש בעבודתו.
“הילד” מבלה את לילותיו כמתאגרף בקרבות מכורים מראש, בהם הוא נותן ליריביו להכות בו עד זוב דם בעבור כסף על ההופעה. כשהוא מזהה הזדמנות להסתנן לעבודה במועדון יוקרתי של בעלי ההון והאליטות, הוא מחליט להשתמש בקירבה אליהם כדי לנקום על מות אימו בידם ולהתניע תנועת שחרור שתחזיר את הכוח לאדם הפשוט.
שילוב מוצלח בין אקשן לדרמה
מוקדם בסרט נעשה רפרנס ל”ג’ון וויק”, אזכור שכביכול בא לסמן לנו באיזה סוג סרט אנו עומדים לצפות, אך בפועל מהווה שילוב בין התאמת ציפיות והפיכתן לחלוטין. כן, מדובר באקשן מהיר וקצבי עם סצינות לחימה שדומות מאוד לסדרת הסרטים של קיאנו ריבס. אך באותו זמן מדובר בעולמות שונים לחלוטין.
הסרט עמוס הפעולה מכיל גם הרבה מאוד רגעים שקטים, נוגים ומלאי התבוננות עצמית. הגיבור של “איש הקוף” אמנם מונע גם הוא מנקמה, אך זהו ממש לא הסיפור שמניע את העלילה. “הילד” אינו ג’ון וויק, ומכונה כך מסיבה. הוא בסופו של דבר ילד שאנו מרחמים עליו ולומדים לאהוב. הוא לא היה אמור להיות חלק מהעולם מלא האקשן הזה, אך נסיבות החיים הובילו אותו לשם, והאהבה ותחושת הצדק שלו גורמים לנו להיות שם איתו עד הסוף.
הרעיון שמאחורי הסרט הוא שאין דבר מיוחד בילד. הוא היה יכול להיות כל אחד שסבל מהשלטון המדכא ושרד כדי להילחם חזרה. הסרט בונה אותו לא כאדם פרטי שמנסה לנקום אלא כסמל כללי של מחאה, והמסע שלו אינו מתנהל בקו ישיר ומעניק לסרט תפניות מסקרנות שבהחלט שוברות את הרוטינה המוכרת של הז’אנר.
אנחנו חלק מהמלחמה
בימוי הקרבות בסרט נעשה במלאכת מחשבת, כאשר המצלמה מרגישה כמו דמות בעצמה. בדומה ל”ג’ון וויק”, גם כאן ישנה כוריאוגרפיה יצירתית לא רק ללוחמים אלא גם לתנועת הצלם, שלעיתים נדמה שמשתתף במכות לא פחות מהאחרים. הוא מתכופף, מסתתר, שועט קדימה ומתגונן, מה שנותן לנו את התחושה כי אנו ממש שם, עם פוטנציאל לחטוף בפנים בכל רגע.
יותר מהאקשן, הייחוד שפאטל מביא למלאכת הבימוי הוא בשילוב בין הסגנונות השונים של הסרט. מאחר והמסע של הילד תזזיתי ובלתי צפוי, אנו אף פעם לא מוכנים למה שכל סצינה תביא עימה. הקרבות מופיעים בהפתעה ויכולים פשוט להתחיל בפתאומיות, בצורה מציאותית למדי. מנגד, סצינות שבנויות לקרב לפתע ייקחו תפנית שונה לחלוטין ולא יעניקו לנו את הקתרזיס שבקרב טיפוסי.
העולם שנבנה בסרט מתעסק המון באנשים הפשוטים, העניים והמסכנים שמנוצלים על ידי המעמד העליון, הפוליטיקאים והשוטרים המושחתים. גם במהלך האקשן, מדהים לראות כמה פאטל לא שוכח מהאנשים שברקע.
רוב סצינות המכות מזכירות לנו את האנשים החפים מפשע שחוטפים ומתים מעצם היותם במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. אך כמו שאנו מודעים אליהם, כך גם הילד – שמנסה כמה שהוא יכול להצילם, תוך שהוא נלחם על חייו בעצמו.
לא פשוט להיות במאי
מנגד, התזזיתיות העלילתית הזו אינה מצליחה להחזיק לאורך כל הסרט, ולקראת סופו הוא כבר לא מאוד מנסה להפוך את ציפיותנו ומעט מתדרדר לקלישאות הז’אנר.
עם אורך של 120 דקות, הסרט בהחלט היה יכול להיות מהודק יותר ולהגיע לפואנטה שלו בצורה חלקה יותר. וחשוב מכך, לבנות טוב יותר את דמויות הנבלים, שמרגישים לעיתים יותר מדי כמו בוסים בסדר עולה ממשחק מחשב.
המעורבות של ג’ורדן פיל בסרט אינה מפתיעה, ולצד כל ההשפעות של פאטל נראה כי גם במאי האימה זוכה האוסקר נמצא בראשו. פיל הגיח לעולם הבימוי אחרי היותו קומיקאי מוכר במשך שנים, והתפוצץ במהרה עם סגנון ייחודי ובולט.
פאטל ללא ספק מייחל לסיפור הצלחה דומה, ומתאמץ לפעמים יותר מדי להראות את נגיעת ידו. זאת לומר, הסרט מרגיש מאוד מבוים. כאשר עבודת הבמאי כל כך בולטת, זה יכול להוציא אותנו מן הסיפור ולגרום לנו להתעסק רוב הזמן במחשבה על עשיית הסרט ופחות על להישאב עמוק לסיפור שלו.
השורה התחתונה – מה חשבנו על “איש הקוף”
ל”איש הקוף” יש משהו לכולם. חובבי האקשן ייזכו למנת דם נכבדת, חובבי הדרמה יהנו מסיפור נוגע ללב ומעורר הזדהות ומעריצי קולנוע יזהו את ההשפעות האומנותיות הרבות שהסרט עושה להן מחווה. ישנם אפילו כמה רגעים קומיים מוצלחים למדי.
פאטל בהחלט יכול להירגע ולדעת כי סרטו הראשון יצא מוצלח. הוא כנראה לא יהפוך ללהיט ענק, שכן נושאי הפוליטיקה והמעמדות בהודו אינם בהכרח מה שימשוך את הקהל הרחב. אך חשוב מיצירת להיט הוא יצירת סרט בולט וייחודי, שוודאי יעניק לו הזדמנות נוספת גם מאחורי המסך ולא רק מלפניו.
