במאי האימה ג’ורדן פיל הצליח להגשים את חלומו של כל במאי ותוך סרט אחד הפך את יצירותיו ליותר מסתם סרטים, אלא לאירוע קולנועי מצופה. אחרי הלהיט “תברח” (Get Out) מ-2017, חזר פיל עם “אנחנו“ (Us), שזכה אף הוא לשבחים ומיתג אותו רשמית כיוצר ששמו מספיק כדי להביא אותנו לקולנוע.
כעת חוזר הבמאי עם סרטו השלישי, “אין מצב” (Nope), אשר מוכיח כי הבמאי כבר מודע היטב לשם שנוצר לו. פיל יודע שהוא לא צריך לשכנע אותנו יותר לצפות ביצירותיו, ומרשה לעצמו ליצור הפעם סיפור ניסיוני יותר, פחות מתקשר וקשה יותר לעיכול מקודמיו.
“אין מצב” הוא סרט שספק שאף אולפן היה מממן ללא השם של פיל וככזה מעניין לראות כיצד מצליח הבמאי לנצל את הבמה שניתנה לו כדי להעניק חוויה חדשנית, ביזארית ועם זאת כזו שעדיין משאירה אותנו על קצה המושב – אפילו כשאנחנו לא ממש מבינים מה קורה.
אין מצב – העלילה
הסרט עוקב אחר או.ג’יי (דניאל קלויה, “תברח”) ואמרלד (קיקי פאלמר, “נוכלות בלי חשבון”), אח ואחות אשר מנהלים חווה שמשכירה סוסים לצילומי קולנוע וטלוויזיה בהוליווד. השניים מנסים לתחזק את העסק שבנה אביהם אך התשוקה לתחום אינה קיימת בהם כפי שהייתה קיימת בו.
כאשר דברים מוזרים מתחילים לקרות בחווה, השניים מבינים כי חללית חייזרית מרחפת מעל האיזור וגורמת להפסקות חשמל. מטבעם הקולנועי, הצמד הוגה תוכנית להפוך לאנשים הראשונים שמצליחים להשיג הוכחה מצולמת ואיכותית לקיומם של חייזרים והם יוצאים למסע שמטרתו לתפוס את החייזרים בפעולה.
קולנוע על קולנוע
“אין מצב” מתכתב לכל אורכו עם תעשיית הקולנוע עצמה. צמד האחים מספר כי הם צאצאיו של שחקן הקולנוע הראשון – רוכב סוסים שחור שצולם על ידי אדוארד מייברידג’ ב-1872 בצילום הנע הראשון בהיסטוריה. בעוד שמו של מייברידג’ זכור לעד ונלמד בכל בית ספר לקולנוע עד היום, הרוכב מעולם לא קיבל את הקרדיט ונמחק מדפי ההיסטוריה.
בדומה לסרטיו הקודמים, גם “אין מצב” מנסה להעניק תיקון היסטורי לאוכלוסיה השחורה שלרוב לא זוכה לתהילה קולנועית בהוליווד. פיל מנסה לעסוק כאן בשאלת הניצול בתעשייה – מי הם אותם אנשים שעל גבם מרוויחים יוצרי הקולנוע והטלוויזיה את לחמם, אך לא זוכים לקרדיט הראוי.
פיל כמובן עוסק תמיד במטאפורות, ועל כן הנושא מודגם בסרט דרך חיות ולא אנשים – מהסוסים שנשכרים לצילומים ומועבדים ללא התחשבות ברגשותיהם ועד קוף שנלקח לככב בסיטקום משפחתי משנות התשעים, והוביל לאסון מדמם על הסט.
עלילה הדוקה עם סגנון מפוזר
מבחינה סגנונית, “אין מצב” נותר מעט מבולגן. אחרי שלושה סרטים, פיל אמנם קנה לעצמו שם של במאי העוסק בנושאים חברתיים ומשלב בין ז’אנרים – אך עדיין קשה לשים את האצבע על מה אנו מצפים מסרטיו.
בשונה מבמאים כמו קוונטין טרנטינו או ווס אנדרסון אשר לסרטיהם סגנון מאוד מובהק ודומה בכל יצירה – פיל עדיין מחפש את חתימתו הויזואלית.
הסרט מחולק לפרקים על אף כי אין באמת סיבה לכך, בשונה מסרטיו של טרנטינו למשל בהם הפרקים מסייעים לנו להיחשף לסיפור בצורה לא לינארית. הסיפור של “אין מצב” הוא מתמשך ולא מסובך במיוחד, על כן החלוקה לא באמת תורמת ורק מוציאה אותנו מהרצף.
שילוב הז’אנרים בין אימה, דרמה ומד”ב אמנם מספק חוויה מהנה ודינאמית, אך גם מותיר אותנו לנסות להבין איזה סרט אנחנו רואים בדיוק – שאלה שלא בהכרח מקבלת לעולם תשובה. עם זאת, “אין מצב” ניצב כסרט המפחיד ביותר של פיל עד כה. אם קודמיו עסקו יותר באימה פסיכולוגית ואישית, הפעם אנו מקבלים אימה אוניברסלית יותר וישנם קטעים בסרט שבהחלט גורמים ללב לפעום מהר במיוחד.
החוויה האוניברסלית וברת ההזדהות אף מודגשת בתגובות של הדמויות למתרחש. הסרט נקרא “אין מצב”, וזו בדיוק התגובה שיוצאת מפי הדמויות למראות שכולנו נעדיף לא להתמודד עימם ופשוט לקחת צעד אחורה, להגיד “Nope”, ולעוף מהמקום.
אך אם יש דבר אחד שהסרט מצליח לעשות הוא להשאיר אותנו מרותקים לכל אורכו ובשום שלב לא לחשוב על להגיד בעצמנו “אין מצב” ולברוח. פיל לוקח אותנו למסע מרתק, מפחיד, ביזארי אך גם מצחיק במיוחד. הרפרנסים הקולנועיים והטלוויזיונים מקרקעים את העלילה ומקשרים אותנו לעשייה הקולנועית עצמה – מבלי לשים לב אנו אף לומדים קצת על ההיסטוריה של הקולנוע ויוצאים עם אהבה חדשה למדיום.
השורה התחתונה: מה חשבנו על “אין מצב”?
בסופו של דבר, “אין מצב” הוא כנראה הסרט החלש ביותר מבין השלושה של ג’ורדן פיל, אך אין זה אומר כי מדובר בסרט רע. בשונה מבמאי אימה כמו מ. נייט שאמלאן שסרטיהם החלשים הם באמת חלשים, פיל עדיין לחלוטין מספק את הסחורה גם ביציאותיו הפחות טובות.
הסרט מעט ארוך מדי, וייתכן וקיצוץ משעתיים ורבע היה מסייע לו להיות הדוק יותר ופחות להתפזר בין ז’אנרים. אך באותו זמן הוא מצליח להרגיש קטן ואינטימי שכן הדמויות בו מעטות וכל העלילה מתרחשת בלוקיישן אחד של החווה.
מספר שנים ודאי יעברו עד הסרט הבא של פיל, ואחרי הצפייה ב”אין מצב” דבר אחד בטוח – הבמאי לא מתכוון לעסוק בהתאמת ציפיות ומעדיף שנגיע לסרטיו ללא שמץ של מושג למה אנחנו נכנסים. דבר שבהחלט עומד בקנה אחד עם השמות הקריפטיים שהוא מעניק לכל סרטיו.
