ג’יימס מנגולד (“פורד נגד פרארי”) לקח על עצמו את אחת המשימות המסוכנות ביותר בהוליווד – להחליף על כסא הבמאי את האגדה החיה סטיבן שפילברג, כדי לסיים את אחת מסדרות הסרטים האהובות ביותר בכל הזמנים, עם אחד השחקנים האהובים ביותר בכל הזמנים. לא פשוט בלשון המעטה.
אך מנגולד כבר הוכיח את עצמו כמי שמגיע לסגור באסטות בעבר, עם סרטו “לוגאן” שחתם (לפחות לזמן מה) את קורותיו של האקס-מן הכי בולט, וולברין. ב“אינדיאנה ג’ונס וחוגת הגורל” עמד הבמאי לא רק מול השאלה כיצד לסיים את סיפורו של הארכיאולוג הנודע, אלא גם מול השאלה מדוע בעצם אנו צריכים פרק חדש במסע של ההרפתקן המזדקן?
אינדיאנה ג’ונס וחוגת הגורל – העלילה
הסרט לוקח אותנו אל ניו יורק בשנת 1969, כאשר אינדיאנה (האריסון פורד) פורש ממשרתו כפרופסור ומוכן לתלות את הכובע. אחרי מסיבת הפרידה שלו, הוא פוגש בהלנה (פיבי וולר-ברידג’), בת הסנדקאות שלו שאביה היה חברו הטוב ושותפו בצעירותם.
בדיוק כמו אביה, הלנה הפכה אובססיבית לחוגת ארכימדס – מנגנון עתיק שיש המאמינים שמסוגל לשנות את ההיסטוריה. כאשר הלנה גונבת את חלקי החוגה שאינדיאנה שמר, הוא נאלץ לצאת אחריה למסע אחרון בו השניים ינסו לחשוף את האמת שמאחורי הפריט העתיק ויעמדו מול נבל נאצי מסוכן (מאדס מיקלסן), שרוצה את המנגנון לעצמו.
מסע לעבר הרלוונטיות
הריסון פורד מגיע ל”חוגת הגורל” בגיל 80, ואין ספק שהשאלה הגדולה של הקהל היא לגבי יכולותיו. ואכן, הסרט משכיל לעסוק הרבה בנושא הרלוונטיות. “חוגת הגורל” מציג לנו את אינדיאנה כזקן נרגן שמתגורר לבדו בניו יורק, וללא ספק איבד את הרלוונטיות שלו במספר רבדים.
הוא מתלונן על רעש המוסיקה של שכניו הצעירים, משעמם את הסטודנטים שפעם היו מתמוגגים מסיפוריו, ויותר מכל – עומד בפני אירוע שכל כולו מסמן את התיישנותו. הסרט מתחיל בשנת 1969, ביום שבו כל ניו יורק עסוקה במצעדים לקראת טיסתם של ניל ארמסטרונג ושותפיו אל הירח.
יוצרי הסרט לא סתם בחרו בתאריך הספציפי הזה. מדובר ביום שבו אינדיאנה ג’ונס רשמית הופך לשריד מן העבר. זהו היום שבו עיני כולם נשואות אל החלל, הדבר הכי רחוק מהארכיאולוג הנודע שהקדיש את חייו לחפירות עתיקות בכדור הארץ.
העולם כבר לא מעוניין בהיסטוריה, אלא בעתיד, בלא נודע והרחוק. וזה בדיוק הזמן בו אינדיאנה מבין שהגיע הזמן לפרוש.
זה לא הגיל, זה התרגיל
גם ב”לוגאן” הקפיד מנגולד לעסוק בשאלת ההתבגרות והרלוונטיות. וולברין יצא למסע אחרון ואפל במיוחד בעולם שכבר התקדם והותיר אותו מאחור. זו הייתה יכולה להיות נקודה מצוינת גם עבור אינדיאנה ג’ונס, אך למרבה הצער מדובר כאן בסרט פחות אמיץ וחדשני, וכזה שבעיקר מנסה לשחזר את ההרפתקאות של פעם.
ההיצמדות לעבר מביאה לבחירה להראות לנו מספר קטעים ארוכים במיוחד של אינדיאנה בצעירותו, בשימוש בטכנולוגיית De-Aging שמחזירה את הריסון פורד לימי הזוהר.
אך הסצינות האלו אינן אומרות יותר מדי על גילו ויכולותיו של אינדיאנה הבוגר. מלבד העובדה שהטכנולוגיה הזו עדיין אינה בשיאה ונראית קצת כמו גרסת AI אינטרנטית ומלאת באגים, הסצינות לא באמת מראות לנו את הפער בין אז לעכשיו.
גם בהווה, אינדיאנה ג’ונס לא פחות כשיר ומהיר מבעבר. הוא יוצא למרדף סוסים ברכבת התחתית, מתרוצץ בקלילות ברחבי ניו-יורק ומתמודד היטב מול הרעים שבאים אחריו.
אינדי כבר פרש מזמן מהרפתקאות, אך נראה כי ברגע שהוא חוזר אליהן, לא באמת הייתה אף סיבה לפרישה. על אף הגיל, זהו בהחלט לא סיפור על התבגרות וזקנה, אלא פשוט נקודת התחלה לעוד הרפתקה חוצת יבשות כפי שאנו רגילים לראות מהדמות.
הדבר המצחיק ביותר הוא שאיכשהו דווקא התקופה המודרנית, שבה האולפנים יכולים להוציא הרבה יותר כסף על הסרט שובר הקופות, מביאה לאחת ההרפתקאות הפחות משכנעות של אינדי. הסרט מלא בסצינות CGI עשויות רע, בהן אפשר בבירור לראות את פניו של פורד המזדקן מודבקות דיגיטלית על פעלולן צעיר יותר.
השלם קטן מסך חלקיו
לאורך שעתיים וחצי, “חוגת הגורל” מוכיח כי השלם דווקא קטן מסך חלקיו. עלילת הסרט אינה מקורית ומעניינת במיוחד, והמסע של אינדי והלנה לעיתים מרגיש כמו אחד מסרטי משחקי המחשב החלשים יותר בקולנוע, כמו “אנצ’רטד”.
אך בעוד הסיפור השלם מעט משמים, החלקים השונים בו דווקא מרתקים ומהנים. הסצינות עובדות ומשאירות אותנו על קצה הכסא, ההומור והאקשן כולם שם, עם שחקנית חיזוק חדשה ואדירה. וולר-ברידג’, שיצרה את הסדרה זוכת האמי “פליבאג” איכשהו התגלגלה לקריירה בעולם האקשן עם עבודתה בסרט האחרון של ג’יימס בונד (אותו סייעה לכתוב) וסדרת המתח “להרוג את איב” שיצרה.
וולר-ברידג’ מדגישה היטב את ההרפתקנות והכיף שבסרט, ויחד עם פורד יוצרת צמד שפשוט קשה להוריד ממנו את העיניים. המסע לוקח אותם לשלל אירועים, וכל אחד מהם באמת מסקרן ונעים לצפייה. אילו רק כל החלקים האלו היו מצליחים להתאגד יחד לעלילה קוהרנטית ומעניינת יותר, “חוגת הגורל” היה יכול להיזכר כאחד הסרטים החזקים בסדרה.
לצערנו, העלילה מתפתחת לכיוונים צפויים ומייגעים, הגורמים לנו פחות או יותר לוותר על לנסות להבין מה עומד מאחורי המסע ובמקום פשוט ליהנות מהנסיעה. למזלנו, מדובר בנסיעה מהנה במיוחד.
השורה התחתונה – מה חשבנו על “אינדיאנה ג’ונס וחוגת הגורל”
אם מנגולד עמד בפני שאלת הרלוונטיות של סרטי אינדיאנה ג’ונס לימינו, התשובה היא שאין באמת שום דבר שמצדיק סרט חדש של הגיבור. הסרט החדש מנסה לספק התרה וסיכום לקורותיו, אך בעצם פשוט מתקיים כהרפתקה נוספת שמוכיחה שכולנו פשוט רוצים לראות עוד מאינדיאנה, בלי קשר למתי, איך ולמה.
אבל אולי עדיף לדבוק בסרטים הקלאסיים, כשהמשימות עוד לקחו את אינדי למדבר ולא לתוך אולפן ממוזג שידמה מאוחר יותר את המדבר באמצעות מחשב. ואולי הנקודה האמיתית של הסרט היא שאנחנו צריכים להסתכל פחות אל העתיד ויותר אל ההיסטוריה.
