אנצ’רטד היא אחת מסדרות המשחקים האלו, שכשאתם משחקים תגידו לעצמכם “וואו, זה בטח היה עובד ממש טוב כסרט”. הסיפור סוחף והסצנות בין חלקי המשחק באמת יוצרות תחושה של חוויה שהיא מעבר למשחק, לכן לא פלא שהמון מעריצים של הסדרה (וביניהם עבדכם הנאמן) ציפו שיום אחד אנצ’רטד יהפוך לסדרה או סרט.
וכשהיום הזה קרה הייתה התלהבות בקרב המעריצים, אבל גם חשש גדול שהסרט לא יצליח, בעיקר בגלל הליהוק התמוה של שתי הדמויות המרכזיות בסדרת המשחקים. אז האם אנצ’רטד אימת את החששות שלי ושל לא מעט מעריצים בקשר לסרט? האמת, שבאופן מאוד מפתיע – ממש לא.
אנצ’רטד – העלילה
הסרט לא לגמרי עוקב אחרי אחת מההרפתקאות של ניית’ן דרייק מהמשחקים, והוא יוצר עולם חדש שמציג את אותן הדמויות אבל באופן קצת שונה.
ניית’ן דרייק (טום הולנד) הוא ברמן וגנב קטן בניו יורק. יום אחד הוא פוגש את ויקטור “סאלי” סאליבן (מארק וולברג), שטוען שהוא חבר של אחיו שנעלם לפני שנים כשניסה למצוא אוצר אבוד. דרייק וסאליבן יוצאים למסע חוצה יבשות אחרי האוצר, תוך כדי שהם צריכים להתמודד עם העובדה שהם לא היחידים שמחפשים את האוצר הזה.
הממשיך הרוחני של אינדיאנה ג’ונס ובנג’מין פרנקלין גייטס
בעיניי, הקהל של הסרט הולך להתחלק לשתי מחנות מרכזיים – אלו שלא שיחקו במשחקים והולכים ליהנות מהסרט, כי הוא פשוט סרט הרפתקאות עם אקשן טוב. הוא לא מחדש יותר מידי בז’אנר, אבל עושה את העבודה.
המחנה השני כנראה יהיה המחנה שאני משתייך אליו – אלו ששיחקו במשחקים ויחשבו שזה סרט כיפי מאוד, עם המון קריצות לחומר המקור וסצינות שלמות שנראות כמו שחזורים של שלבים מהמשחקים – שימו לב בעיקר לסצינת המטוס (שגם מופיעה בטריילרים) שנראית כמעט אחד לאחד של שלב מתוך המשחק השלישי, ונראית מצויין באיימקס.
אבל – וזה אבל יחסית גדול – הליהוק של טום הולנד ומארק וולברג לדמויות האיקוניות מהמשחקים הוא לא ליהוק נכון.
שניהם עושים עבודה נהדרת והכימיה ביניהם עובדת טוב – אבל הם לא ניית’ן דרייק וסאלי (בהתאמה) בכלל. חסר להם המון מהחיספוס שקיים לדמויות במקור. ניית’ן וסאלי של המשחקים אמורים להיות ערמומיים, סוג של “שודדים עם לב זהב”, והדמויות של הולנד ו-וולברג מרגישות יותר מידי “חינניות” בשביל להיות הם.
גם אם הם גרסאות צעירות יותר של הדמויות המקוריות, עדיין לא הצלחתי להאמין שמדובר בדמויות שאני מכיר מהמשחק. (וזה בלי להזכיר שוולברג לא דומה בשום צורה לסאלי מהמשחק עם ובלי קשר לשפם האיקוני של הדמות).
עם זאת – כן יש להם את הקסם שלהם, ואני מוכן לקבל אותם בתור גרסאות של הדמויות מכיוון שהסרט מספיק כיפי כדי להתעלם מההשוואה הזו.
אקשן לילדים
בעיה אחרת שקיימת בסרט היא בעיה שהמון סרטים מז’אנר האקשן וההרפתקאות סובלים ממנה – הנבלים פשוט שטוחים מידי.
הנבל הראשי, לדוגמה, הוא סנטיאגו מונקדה (אנטוניו בנדרס). הוא נצר למשפחה עשירה שרודף אחרי האוצר האבוד כדי שיהיה לו עוד כסף? תאוות בצע היא סיבה מצוינת לנבל, אבל אני מרגיש שהיה חסר לי קצת רקע ועומק לדמות שלו.
עוד בעיה קטנה שיש לי עם הסרט היא בחוסר ההתאמה בין האקשן לאלימות. מדובר בסרט אקשן שמנסה לפנות לקהל הכי רחב שהוא יכול להגיע, ולכן הוא מדורג ברוב העולם לגילאי 13 ומעלה.
הוא אמנם לוקח את הדירוג שלו לקצה במקומות מסויימים (בעיקר כשזה מגיע להשלכת אנשים ממטוס), אבל ברגעים מסויימים הייתה חסרה לי קצת יותר אלימות, בין אם מילולית (ניית’ן דרייק של המשחק מקלל לא מעט) ובין אם פיזית.
במקרה מאוד ספציפי כאשר דמות אחת הורגת דמות אחרת על ידי שיסוף הגרון שלה, ואין לי בעיה שלא יראו את זה על המסך בשביל להשאיר את הדירוג גילים הנמוך, אבל מיד לאחר מכן רואים את הדמות עם הגרון המשוסף וזה קצת נראה כאילו מישהו פשוט צייר עליה בטוש אדום, מה שקצת מוריד מהאשליה של הסרט.
השורה התחתונה – מה חשבנו על אנצ’רטד
אנצ’רטד הוא סרט כיפי שמצליח לתפוס בעיקר את הרוח של המשחקים, גם אם לא תמיד באופן מדוייק. בתור מבקר קולנוע וגיימר תמיד אמצא את הדברים שהפריעו לי, אבל בו בזמן אני גם יכול לבקר את עצמי ולהגיד מראש שאני מאוד שיפוטי.
הסרט עושה עבודה טובה ומציג את ניית’ן דרייק לקהלים נוספים, ואלו קהלים שאולי אחרי הצפייה בו ירצו לשחק במשחקים (שבדיוק יצאו ברימאסטר לפלייסטיישן 5), ולהיכנס לעולם של אנצ’רטד.
בעולם שבו סרטים המבוססים על משחקי מחשב היו נחשבים פעם לבדיחות, אנצ’רטד הוא חלק מהמגמה החדשה – סרטים וסדרות המבוססים על משחקי מחשב שהם כיפים וטובים, ומשמח לראות שהמגמה הזו מתחילה לעלות.
