אני לא יודע מה הוליווד אוהבת יותר – נוסטלגיה או ליצור סרטים על יצירת סרטים. השאלה הזו לא באמת רלוונטית, כי סרטו החדש של דמיאן שאזל (וויפלאש, לה לה לנד) עונה ממש על שני הצרכים האלו, אבל הוא בסופו של דבר לא עונה על אף צורך ממשי, ובאופן כללי הסיבה היחידה שאני מרגיש שיש למישהו סיבה לראות את הסרט הזה היא רק כדי לראות איזו תאונה נוראית הוא.
ולפני שאתם ממשיכים לקרוא את הביקורת, דעו לכם שהסרט מדורג לגילאי 18+ ושאורכו עולה על 3 שעות. ועל אף שאני אנסה להיות כמה שיותר ידידותי כלפי טווח הגיליאים של קוראינו, המשך הקריאה היא על אחריותכם בלבד.
בבילון – העלילה
במסיבה סוערת ומלאת סקס, סמים ובלוז בשנות ה-20 של המאה הקודמת נוכחים בין עשרות האורחים מני (דייגו קלווה) – בחור צעיר שמנסה להצליח בהוליווד אבל כרגע עובד כעובד כללי במסיבה, נלי לה רוי (מרגו רובי) – בחורה מניו ג’רזי שלא ברור איך נקלעה למסיבה או מה המניעים שלה, ג’ק קונרד (בראד פיט) – שחקן סרטים אילמים מפורסם ומלא תהילה, ועוד מגוון דמויות ססגוניות שסיפור חייהן נפרש במהלך הסרט ודרכיהן מצטלבות בצמתים שונים במהלך השנים של מהפכת הסרטים המדברים בהוליווד.
מטא ברמה שגורמת לרצות למות
על הנייר “בבילון” נשמע מעניין. הבעיה היא שהסרט מתחיל בסצנה שבה פיל מחרבן על דמויות בסרט (ולפי זוויות הצילום מרגיש שגם על הקהל) ומשם רק מתדרדר ומתדרדר.
הפיל מובא למסיבה הגדולה שמתחילה את הסרט. המסיבה מרגישה כמו אורגיה אחת גדולה, ולא עוזרת העובדה שעל המסך רואים סצנות מין מפורשות והמון סמים. וזה מרגיש כאילו הקוקאין שהדמויות עשו תחילת הסרט עדיין השפיע על כולם עד סופו.
“בבילון” מנסה להיות סרט מטא עמוק שרוצה להגיד המון על עולם הקולנוע, על איך שהתפתחנו כחברה, או אולי בכלל על זה שפעם היה יותר טוב? בעיניי ההגדרה הכי טובה שלו היא “תפסת מרובה- לא תפסת. זה קצת מרגיש כאילו שאזל הוא הסטודנט לקולנוע שרואה רק סרטים אוונגרדים וסרטים אילמים ומטרת חייו עכשיו היא שכל העולם ידע שאלו תחומי העניין שלו והם צריכים להיות גם שלכם.
לשאזל יש קצב קולנועי מאוד מהיר ו”בבילון” לא שונה באספקט הזה. הוא סרט מהיר ותזזיתי, קופץ ממקום למקום ומנקודה לנקודה במהירות ומנסה לדחוס כ-30 שנים שלמות לתוך סרט של 3 שעות.
וזה אפשרי אם עושים את זה במינון – משהו ששאזל לא בדיוק עשה בסרטו הנוכחי.
אם בתחילת הסרט מוצגות בפנינו כתוביות שמנסות לכוון אותנו לתקופה בה אנו נמצאים ולקשר בין האנשים המופיעים בו, בשלב מסוים הן נעלמות ואנו נותרים עם שיטוט ספורדי ובלתי מוסבר.ואז איפשהו לקראת סוף הסרט – הפתעה! הכתוביות של מסגרת הזמן חוזרות.
בנוסף, יש בסרט לא מעט קאטים מאוד תמוהים או חוסר התאמה בין שוטים שאני כבר לא יודע אם הם עוד שכבה בניסיון של הסרט להיות מטא או סתם טעות עריכתית.
משחק מוגזם ובראד פיט
למרות הקאסט המרשים שלו (ועוד לא הזכרנו שמות כמו טובי מגווייר, סמרה ויבינג, אוליביה ויילד ורבים אחרים), המשחק של כמעט כולם בו מרגיש כאילו 90% מהזמן הם לא רק שיחקו שהם הסניפו קוקאין, אלא באמת עשו את זה.
הסרט גרם לי להתחיל לתהות האם מרגו רובי עשתה לא מעט בחירות תפקיד לא נכונות (גם הסרט הקודם שהיא השתתפה בו, “אמסטרדם” היה אחד מהסרטים הפחות טובים שראיתי בשנה שחלפה) או שהיא פשוט שחקנית לא טובה ואני צריך לחשוש כבר מעכשיו לסרט של ברבי (שאני מאוד מצפה לו).
יש לציין גם את טובי מגוויר, שמופיע מעט מאוד בסרט, אבל כשהוא מופיע הוא נראה כמו ביל מארי המחופש לזומבי ב”זומבילנד” ומתנהג בצורה גרוסטקית, ביזארית ומוגזמת ברמה שמאוד לא תואמת אף תפקיד שהוא עשה אי פעם. יש בי תהיות מדוע הוא בחר את התפקיד הזה, אבל אני גם יכול להגיד תודה שהספקתי לראות אותו חוזר לנעליו של ספיידרמן לפני שהשתתף ב”בבילון”, כי אני חושב שאני ממש לא רוצה לראות אותו באף סרט בקרוב בעקבותיו.
ולמרות הכל אני כן שמח לציין לטובה את בראד פיט, שלא עושה הרבה בסרט מלבד להיות בראד פיט. ובגלל שהוא מאוד מוצלח בלהיות עצמו – אז קשה להציג כלפיו תלונות. להפך, הוא אחראי על פחות או יותר הרגע היחיד שבו צחקתי בסרט, כשבהופעה הראשונה שלו על המסך הוא מדבר רק איטלקית במבטא אמריקאי כבד, במשהו שמרגיש כמו רפרנס ישיר לדמות שלו ב”ממזרים חסרי כבוד”.
השורה התחתונה: מה חשבנו על “בבילון”
אורכו של “בבילון” הוא כאמור 3 ורבע שעות, ואני בטוח שזה זמן שאתם יכולים לנצל כדי לעשות המון דברים אחרים, כמו לראות סרטים אחרים, או ליהנות מארוחה טובה. גם אם מסקרן אתכם לדעת “כמה גרוע זה כבר יכול להיות?”, זה לא שווה בעיני 3 ורבע שעות כדי לברר את זה. באמת.
