הדבר הראשון שמשך אותי בטריילר של אמסטרדם הוא כמות השחקנים העצומה שהופיעו בו. הסיפור עצמו היה נראה סבבה והאמת היא שגם לא זכרתי מי זה “דיוויד או ראסל” או מתי לאחרונה ראיתי סרט שלו.
לא באמת היו לי המון ציפיות וחשבתי שאני בדרך לראות סרט שנחמד להעביר איתו ערב. אז לא, הביקורת הזאת תשמש לכם כאזהרה, אני ראיתי את “אמסטרדם” כדי שאתם לא תצטרכו לסבול את השעתיים וקצת של הבלגן הכאוטי הזה שאני אפילו לא יודע אם לקרוא לו סרט, כי הוא פשוט אסופה של סצנות שלא אומרות כלום.
אמסטרדם – העלילה
הסרט מתרחש בשנות ה-30 של המאה הקודמת ומספר לנו את סיפורם של יוצאי הצבא ברט (כריסטיאן בייל, שעבד עם דיוויד או ראסל כבר ב”פייטר” ו”חלום אמריקאי”) והרולד (ג’ון דיוויד וושינגטון, “טנט”), שמוצאים את עצמם מואשמים ברצח של אישה צעירה שבכלל בעצמה ביקשה מהם לחקור את מותו של אביה, המפקד שלהם לשעבר בצבא.
תוך כדי אנחנו איכשהו חוזרים לתקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה, בה ברט והרולד מכירים את ואלרי (מרגו רובי, “יחידת המתאבדים”), אחות בבית חולים בלגי שמטפלת בהם כשהם פצועים ואוספת את הרסיסים מהטיפול בהם כדי להשתמש בהם ליצירות האומנות שלה (???).
איכשהו הסרט גם קשור לקונספירציות של הממשל האמריקאי באותה תקופה וגם לתקופה ששלושתם גרו באמסטרדם אחרי המלחמה.
אנסמבל מפואר על כלום
בנוסף לבייל, וושינגטון ורובי, הסרט מתהדר בקאסט שכולל את רמי מאלק (“רפסודיה בוהמית”), זואי סלדנה (“שומרי הגלקסיה”), רוברט דה נירו (“ג’וקר”), טימותי אוליפנט (“המנדלוריאן”), מייק מאיירס (“אוסטין פאוורס”), כריס רוק, אניה טיילור ג’וי (“גמביט המלכה”), מייקל שאנון (“איש הפלדה”) ואפילו הזמרת טיילור סוויפט.
יש בסרט שלושה זוכי אוסקר (בייל, מאלק ודה נירו) ושני מועמדים (רובי ושאנון), ואף אחד לא קרא את התסריט לרגע וניסה להבין על מה הסרט? כי אני צפיתי בו וניסיתי להבין, אבל פשוט לא הצלחתי.
נכון, רוב השחקנים נותנים בסרט תצוגת משחק טובה, אבל הדמויות של כולם כל-כך הזויות והסרט כל-כך מנסה להיות פסאודו-מתוחכם ולהרגיש עילאי ומתנשא, כך שיוצא מצב שמבחינתי רוב הזמן רוב השחקנים דיברו שטויות ובאמת שלא ברור איך שחקנים כל כך מוערכים בחרו בפרוייקט כל-כך לא ברור, וזה אפילו בלי להיכנס לבעיתיות של הבמאי דיוויד או ראסל בתעשייה, שגיליתי רק אחרי הסרט.
איפה התעלומה?
אמסטרדם שווק בעולם כסרט על תעלומת רצח, אבל אני חייב להודות שבתוך כל בליל הסצנות שהוא “אמסטרדם”, עד שמגיעים לסופו בכלל שוכחים שמדובר בסרט על תעלומת רצח, כי הסרט בכלל לא מתעסק בתעלומה הזו. הוא כל-כך מבולגן שאני אפילו לא יודע מה הייתה הפואנטה שלו, אבל תעלומת הרצח היא ממש לא זאת.
הסרט קופץ מתקופה לתקופה בלי הודעה מוקדמת או אפילו בלי פואנטה מסויימת, ולא הייתה לי בעיה עם הקפיצות האלו אם הייתה איזושהי תקופת זמן משמעותי שעוברת כדי שנוכל להבין שאנחנו עכשיו בתקופה שונה. אבל לא, רוב הדמויות נראות אותו דבר ברוב תקופות הסרט וזה לגמרי לא ברור מה התרחש מתי ומי פגש את מי איפה.
זה מבאס אותי להבין שמאז “רצח כתוב היטב“, אנחנו מקבלים סרטי תעלומות רצח שהם בינוניים במקרה הטוב (“תראו אותם רצים“, שלדעתי אפילו עדיין מוקרן בקולנוע נכון לכתיבת שורות אלו) וגרועים מאוד במקרה הפחות טוב (“מוות על הנילוס“).
סרטי תעלומות רצח הם ז’אנר שאני מאוד אוהב, וז’׳אנר שכבר שנים צמא לאיזשהו חידוש וריענון. לצערי הרב, “אמסטרדם” מנסה כל-כך לצאת מהקופסה של הז’אנר שהוא פחות או יותר זונח אותו לחלוטין.
השורה התחתונה – מה חשבנו על אמסטרדם?
מכירים את החבר הזה שמתחיל לספר לכם משהו ואז קופץ לסיפור שונה לחלוטין שאמור לשמש אקספוזיציה לסיפור המקורי לפני שהוא בכלל הגיע לפואנטה של הראשון, ותוך כדי הוא מכניס עוד סיפור ועוד סיפור ואף אחד מהסיפורים לא באמת מקבל סוף לפני שסיפור אחר מתחיל? אז זה אמסטרדם – סרט לא ברור בכלל שאפילו האנסמבל המפואר שלו לא מצליח להציל אותו מעצמו.
