תעלומות הרצח הן טרנד קולנועי עצום בשנים האחרונות. מה שהתחיל בחזרה לקלאסיקות של אג’תה כריסטי עם “רצח על האוריינט אקספרס” ו“מוות על הנילוס” התפשט גם ליצירות מקוריות כמו הלהיט “רצח כתוב היטב“ והסרט הקרוב של הבמאי דיוויד או ראסל, “אמסטרדם”.
אפילו בטלוויזיה אנו זוכים לעדנה לסגנון, עם סדרות כמו “רק רוצחים בבניין” ו“The After Party”. בין כל אלה, ניצב הסרט החדש “תראו אותם רצים” (See How They Run). הסרט המאוד מודע לעצמו אולי לא היה מתקיים כלל אילו לא היינו בתקופת שיא הפופולריות של הז’אנר, אך הוא לחלוטין סובל מהיותו אחד מיני רבים.
תראו אותם רצים – העלילה
הסרט מתחיל בלונדון של 1953, במהלך מסיבה לציון 100 הצגות לגרסה הבימתית של “מלכודת העכברים” מאת אגתה כריסטי. אל המסיבה מגיע במאי הוליוודי מתועב (אדריאן ברודי), אשר מתאר את עצמו כדמות השנואה ביותר שבוודאי תירצח.
ואכן, בתוך דקות הבמאי מוצא עצמו כקורבן של תעלומת הרצח. לפרשייה מוצמדים הבלש סטופרד (סם רוקוול), שכבר הספיק להתעייף מתפקידו והבלשית הצעירה סטוקר (סירשה רונאן), שנלהבת יתר על המידה מהתיק הראשון שלה.
קומדיית מטא חסרת מודעות
מהמשפט הראשון של הסרט, הדמויות עצמן מגדירות אותו כבעל עלילה טיפוסית לתעלומת רצח. קורבן שנוא, חדר מלא בחשודים ששונאים אותו כל אחד מסיבותיו ובלשים שצריכים לדלות פרטי מידע יחד עם הקהל עד הטוויסט הסופי. הדרך שבה הסרט מנסה להבדיל את עצמו היא היותו “מטא” ומלא בקריצות לז’אנר בו נמצא והתייחסות ישירה לכמה שחוק וצפוי הוא.
למרבה הצער, הסגנון הקומי של הסרט אינו מצליח להתרומם בשום שלב ולהציל את הסיפור השחוק והצפוי הזה. הבדיחות כולן נובעות מניסיון למודעות עצמית, אך נשארות בגדר ההומור הזול והעצל.
לדוגמא, בסצינה אחת דמות מתלוצצת על הכלי הקולנועי הזול של מסך האומר “שלושה שבועות מאוחר יותר”, ומיד המסך מתחלף באותה כתובית בדיוק. רוב הבדיחות בסרט פועלות על המנגנון הזה, עם פאנצ’ים שאפשר לנחש מראש הרבה לפני שהם נאמרים, לפחות על ידי מי שצפה בחייו בסרטי האייטיז של לזלי נילסן (“האקדח מת מצחוק”).
יש כוכבים שזורחים בהיר יותר
כמו כל סרט תעלומת רצח שמכבד את עצמו, גם כאן אנו מוקפים בשורה מרשימה של שחקנים מוכרים. על אף אנסמבל גדול של כוכבים, נראה כי הדמויות בסרט אינן אחידות ברמתן.
הבלש של רוקוול ורוב קבוצת החשודים אינם מצליחים לבלוט במיוחד, והסרט בסופו של דבר נשען לחלוטין על כתפיה של הבלשית הצעירה.
למרבה המזל, סירשה רונאן מעניקה כאן הופעה מרשימה שמוכיחה כי היא פשוט חייבת לעשות יותר קומדיות. רונאן אמנם עושה עבודה טובה בלסחוב את כל הסרט על גבה, אך סרט אנסמבל שכזה לא באמת מסוגל לעבוד עם דמות טובה אחת בלבד.
כאשר הוא על המסך בפלאשבקים, גם הבמאי ההוליוודי של אדריאן ברודי מצליח למשוך פוקוס ועניין, אבל גם זו בעיה כאשר הדמות הכי מושכת היא זו של הקורבן שכבר לא בין החיים. המגנטיות של ברודי בעיקר מזכירה לנו את הבינוניות של שאר שחקני התיאטרון החשודים.
יש אנגלופילים בקהל?
“תראו אותם רצים” הוא סרט בריטי בכל רמ”ח איבריו. יוצריו עבדו קודם לכן בעיקר בקומדיות ודרמות של הבי.בי.סי, והוא מבוסס כולו על המחזה ארוך השנים “מלכודת העכברים”, שלפחות את כרזותיו ראה כל מי שביקר בלונדון מאז שנות החמישים.
ייתכן והקהל הבריטי המכיר היטב את המחזה ואפילו יותר את הפארודיות הנעשו עליו, דווקא יעריך את ההומור והנסיון של “תראו אותם רצים” להגיד משהו חדש על הז’אנר. אך לקהל גלובלי יותר, ישנה תחושה כי משהו בסרט עובר מעל הראש.
בסופו של דבר, יש כאן ניסיון להעביר תחושה מאוד בריטית לקהל עולמי עם שחקנים אמריקאים לרוב. אך בניגוד לסדרה כמו “טד לאסו” למשל, שהצליחה לתפוס את התמצית האנגלית ולשדר אותה בהצלחה לכל העולם כדי להפוך ללהיט גלובלי, “תראו אותם רצים” נכשלת בכך. אולי הייתה צריכה מראש לוותר על ההפצה הרחבה ולהסתפק בשידור טלוויזיוני בבי.בי.סי.
השורה התחתונה: מה חשבנו על “תראו אותם רצים”?
כאמור, הבעיה העיקרית של “תראו אותם רצים” היא שהוא הגיע בתקופה בה אנו מועמסים בסרטי וסדרות תעלומות הרצח, אך רובן מלכתחילה אינן רציניות. כמעט כל היצירות המודרניות בז’אנר הן קומיות יותר ומלאות במודעות עצמית.
“רק רוצחים בבניין” עושה הומור מטא מושלם. “רצח כתוב היטב” מעמיס טוויסטים יותר מהר משאנחנו מספיקים לקלוט אותם. בעולם שכבר הביא לנו את הטופ של הז’אנר, “תראו אותם רצים” רק זוחל באיטיות מאחור.
