את הטריילר הראשון לסרט “העיר האבודה” ראיתי לראשונה לפני כחצי שנה, וכבר אז הייתה לי תחושה שמדובר בסרט כיפי וקליל שלא דורש מהצופה הרבה מידי – פשוט לשבת לאורך כמעט שעתיים וליהנות מסרט קומדיה/הרפתקאות נחמד – משהו שאני לא זוכר מתי ראיתי לאחרונה. ובכן, אני שמח לבשר לכם ש”העיר האבודה” הוא לגמרי הסרט שאתם חושבים שהוא ואפילו אולי טיפה מעבר.
העיר האבודה – העלילה
לורטה סייג’ (סנדרה בולוק) היא סופרת של ספרי ספק-רומנטיקה-ספק-ארוטיקה שמאסה בספרים שלה עצמה. במהלך מסע קידום הספר שלה היא נחטפת על ידי אביגייל פיירפקס (דניאל רדקליף), בחור עשיר למדי שבטוח שהאוצר עליו לורטה כתבה בספר האחרון שלה אמיתי.
כעת האדם שמנסה לחלץ אותה הוא דוגמן כריכות הספרים שלה, אלן (צ’נינג טייטום), שמנסה להוכיח ללורטה שהוא לא סתם פרצוף וגוף יפים ושאולי לא תמיד צריך לשפוט ספר לפי הכריכה שלו.
גס יותר משציפיתי
אם זה נשמע לכם כמו סרט שהיה מתאים לו לצאת לפני כמעט 30 שנים (איפשהו בין שנות ה-80 לשנות ה-90) אתם לא טועים.
הרבה לפני שהקולנוע היה נשלט על-ידי פרנצ’ייזים, היו לא מעט סרטים ששמו את השילוב של בחור ובחורה שלא סובלים זה את זו או זו את זה, בסיטואציה לא שגרתית, רק בשביל לחבר ביניהם בסופו של דבר ולהראות שההפכים האלו היו צריכים אחד את השני והם פשוט לא ראו את זה (הדוגמה הכי טובה לסרט כזה היא כמובן “בעקבות האוצר הרומנטי” משנת 1984)
אז אתם לא טועים. “העיקר האבודה” הוא בדיוק הסרט הזה, אבל מתרחש בימינו וכולל בתוכו לא מעט מהקלישאות שהופיעו בעבר בסרטים מסוג זה.
עם זאת, “העיר האבודה” מרשה לעצמו להיות קצת יותר מודע לעצמו וקצת יותר גס מהסרטים החביבים של פעם, וזה כולל לא מעט בדיחות שיכולות להתפרש כבדיחות מיניות (לסרט במקור קראו The Lost City of D), קצת עירום (תרגעו, כולה תחת) ואפילו קצת דם ואלימות (בסצנה מאוד משעשעת).
אם אי פעם דמיינתם איך יראה “בעקבות האוצר הרומנטי” יחד עם “רחוב ג’אמפ 21” – זה בדיוק זה, ולא בכדי, שכן אחד מכותבי הסרט – אורן עוזיאל, הוא אחד מכותבי “רחוב ג’אמפ 22”.
באופן כללי ההשוואה בין הסרטים מאוד מתבקשת, גם בגלל תוכן הסרט וגם בגלל שמשחק בו צ’נינג טייטום, שמוכיח פעם אחר פעם שהוא לא רק פרצוף וגוף יפה, אלא שחקן קומי לא רע בכלל.
כיף לראות סרט שמצליח לאזן פחות או יותר בין האקשן לקומדיה שבו. כשיש סצנות קומיות הן מצחיקות, לפעמים אפילו יותר ממה שציפיתי לצחוק מהן, וכשיש בסרט אקשן, הוא אקשן שלא נופל מסרטים כמו “טומב ריידר”, ולאחרונה “אנצ’רטד“.
דמיינו עכשיו מה היה קורה אם ניית’ן דרייק לא היה כל-כך מוצלח במה שהוא עושה וסאלי היה לא מועיל ולבוש באוברול שנראה כמו כדור דיסקו ורוד. אפילו לחשוב על התיאור הזה הצחיק אותי, וזה פחות או יותר מה שקורה בסרט.
כימיה נהדרת למרות הקלישאות
אחד הדברים שבעיניי עובדים הכי טוב בסרט הוא גם אחד הדברים החשובים בו – הכימיה בין השחקנים, והכימיה בין בולוק וטייטום פשוט נהדרת.
שניהם משחקים פחות או יותר טייפקאסט של עצמם מסרטים קודמים – היא את האישה הרצינית והמשכילה שאין לה כוח לכלום ולאף אחד (כמו שראינו ב”איזו מין שוטרת”, “ספיד” ובערך כל סרט בו היא מופיעה), וטייטום משחק את החתיך התורן, שכולם חושבים שכל מה שיש לו להציע זה את הגוף שלו, אבל מוכיח שיש הרבה יותר מזה מתחת לפי השטח (כמו שראינו בעיקר בסרטי “רחוב ג’אמפ”).
עוד משחקים בסרט הם דניאל רדקליף בתפקיד יורש הון אגוצנטרי וקצת פסיכי, תפקיד שמאוד הולם אותו, ובראד פיט באחת ההופעות המצחיקות ביותר שראיתי בשנים האחרונות.
רוב הדמויות מרגישות לגמרי כמו טייפקאסט של דמויות שהייתי מצפה לראות בסרט כזה, אבל הוא כל-כך כיפי שזה לא באמת הזיז לי.
השורה התחתונה – מה חשבנו על “העיר האבודה”
אנחנו חיים בתקופה שבה הקולנוע נשלט בעיקר על ידי פרנצ’ייזים גדולים וסרטים עתירי אפקטים, וזה נחמד מאוד לראות פתאום סרט יחסית קטן, שעומד בפני עצמו ולא דורש הרבה מידי מחשבה.
“העיר האבודה” מחזיר אותנו לימים פשוטים יותר ומשכיח קצת את צרות היום-יום, ולצופים רק נשאר לשבת וליהנות מהמסע.
