להקרנה של “התגלית” (Disclosure Day) הגעתי כשאני משתדל לדעת עליו כמה שפחות. לא קראתי תקצירים והצלחתי להתחמק גם מהטריילרים שלו, למרות שהיה עליהם הייפ. הדבר היחיד שידעתי הוא שמדובר בסרט מדע בדיוני חדש בבימויו של סטיבן ספילברג.
בשביל מי שגדל בתקופה שבה צמד המילים “ספילברג” ו”מדע בדיוני” הוא בדרך כלל כל מה שצריך כדי להתייצב באולם, לא יכולתי שלא להתרגש.
אנחנו מדברים על האיש שעיצב במידה רבה את האופן שבו כולנו מדמיינים את הקשר שלנו עם מה שנמצא מחוץ לכדור הארץ מהקסם והתמימות של היצירות שלו במהלך שנות השמונים (אי.טי.) ועד לחרדה הקיומית והאפלה מול הלא נודע שראינו בסרטים מאוחרים יותר שלו (כשעשה גרסה משלו ל”מלחמת העולמות”).
אנחנו נמצאים בתקופת “פוסט אמת”, תקופה שבה כותרות על טכנולוגיות מתקדמות שהיו נחשבות עד לפני כמה שנים מדע בדיוני, קונספירציות, אובדן אמון בתקשורת ותגליות שאולי ואולי לא מכדור הארץ הן עניין שבשגרה.
לכן, הציפייה שלי הייתה לקבל חוויה קולנועית גדולה שתיקח את כל המטען הזה ותהפוך אותו לאירוע של פעם בעשור, סוג של חזרה לימים שבהם סרטים הרגישו כמו משהו שפשוט אי אפשר לפספס וחוויה שכולם ידברו עליה וינסו לנתח את המשמעויות שלה.
וכבר מהשוטים הראשונים יש בסרט הזה ניסיון ברור ומובהק לחזור לאותו קולנוע חגיגי, נוסטלגי ועצום ממדים של פעם. אבל ככל שהזמן עבר, והיה המון זמן, הבנתי שעם כל הכבוד למעטפת המרשימה וההייפ של הסרט, התוצאה הסופית מתקשה לספק את הסחורה. משהו שם חסר, וזה משהו שאי אפשר לכסות עם אפקטים מרהיבים – תסריט שיודע מה הוא רוצה.
התגלית – תקציר
העלילה של “התגלית” מכניסה אותנו היישר לתוך מציאות שבה סוד ממשלתי בן 80 שנה עומד סוף סוף להיחשף.
הסיפור מפגיש בין דמויות שלכאורה אין ביניהן שום קשר – דניאל (ג’וש אוקונור), מומחה סייבר ששם את ידו על המידע המסווג הלא נכון, ומרגרט (אמילי בלאנט), חזאית מזג אוויר שמתגלה כבעלת יכולות על טבעיות.
השניים מוצאים את עצמם נזרקים יחד למרוץ הישרדות אינטנסיבי נגד תאגיד סודי ועוצמתי שהשקיע שמונה עשורים בהסתרה קונספירציה הנוגעת לביקורים של ישויות חוצניות בכדור הארץ.
שאלות מצוינות, אפס תשובות
התסכול המרכזי שלי מ”התגלית” הוא בגלל הפער העצום בין הפוטנציאל של הרעיונות של הסרט לבין הביצוע בפועל.
הסרט מעלה שורה ארוכה של שאלות שמרגישות רלוונטיות יותר מתמיד למציאות שבה אנחנו חיים, הוא בוחן כיצד החברה האנושית על כל רבדיה עשויה להגיב לשינוי כל כך דרמטי בתפיסת המציאות שלנו.
בעידן הנוכחי, הטיפול של הסרט בנושאים האלו יושב בול על נקודה כואבת שלנו כאנושות, לא קשה לדמיין שיום יבוא וחלק מהסיטואציות מהסרט באמת יקרו ונצטרך להתמודד עם העובדה שנקום מחר בבוקר ונקבל הוכחה חותכת לכך שאנחנו לא לבד ביקום.
אבל אחרי שהסרט בונה את כל הסטאפ המרתק הזה וזורק לאוויר רעיונות מורכבים, הוא פשוט לא עושה איתם כלום. התסריט שואל שאלה אחרי שאלה, מעורר סקרנות, אבל מסרב באופן כמעט מוחלט לסגור קצוות או להציע איזושהי תובנה אמיתית לחזור איתה הביתה. במקום לקחת את הרעיונות האלה צעד אחד קדימה ולייצר אמירה מגובשת, הכל נשאר תלוי באוויר.
התחושה היא שיש פה המון שאלות חכמות, אבל הוא לא נותן תשובה אחת. זה השאיר אותי עם תחושת ריקנות, כאילו הסרט פוחד לקחת צד ועמדה או להעמיק באמת בתוך העולם המורכב שהוא יצר.
דמויות שטוחות יותר מצלחת מעופפת
מי שעוזרים להחזיק את הסרט מעל המים, ולעיתים ממש מצילים אותו מקריסה מוחלטת, הם השחקנים. אמילי בלאנט עושה כאן עבודה מעולה, מכניסה המון אנרגיה למסך, ומרגישה באמת כמו האדם הנורמלי והרגיל ביותר שפתאום העולם שלו מתהפך עליו.
הדינמיקה שנוצרת בינה לבין ג’וש אוקונור, שנותן גם הוא הופעה טובה מאוד, עובדת נהדר. הנוכחות של שניהם על המסך מייצרת עניין בסיסי ועוגן לסרט גם ברגעים שהעלילה מתחילה לאבד פוקוס ולהתפזר (מה שקורה לא מעט).
עם זאת, יכולות משחק יכולות לחפות על תסריט שלא סגור על עצמו עד גבול מסוים. הבעיה הזו בולטת במיוחד כשמסתכלים על שאר הדמויות בסרט.
קולין פירת’ וקולמן דומינגו, שני שחקנים שלרוב מספקים הופעות נהדרות, מקבלים כאן דמויות חסרות כל עומק. התאגיד שהם מייצגים משני צידי המתרס והאינטרסים שהם משרתים יכלו לייצר דמויות מאיימות, מורכבות ומרתקות, אבל בפועל שניהם משחקים תפקידים כל-כך גנריים וארכיטיפיים.
אין לדמויות שלהם שום נפח, שום מניע שלא גובל בסטריאוטיפ שמקבל הצדקה מעניינת, ושום דבר שהופך אותן לשתי דמויות שמשאירות חותם.
הכל נשאר ברמה הבסיסית ביותר, מה שמונע מהקונפליקט המרכזי בסרט להרגיש באמת משמעותי או מסוכן, או לפחות לייצר עניין כלשהו.
שעתיים וחצי שמרגישות כמו נצח
היעדר הכיוון הברור של התסריט פוגע באופן ישיר גם בקצב של הסרט, שהוא בעיה בפני עצמו. “התגלית” נמשך שעתיים וחצי, ולמרות שהרעיון הבסיסי שלו מסקרן, האורך שלו לא מוצדק בשום מצב.
סרט שדורש מהצופה לשבת באולם כל כך הרבה זמן חייב לספק התפתחות עלילתית מתמדת או לפחות בניית דמויות מעמיקה שתצדיק את ההשקעה. בפועל, אנחנו מקבלים סרט שמרגיש מתוח על כלום רוב הזמן.
יש לאורך הסרט עשרות סצנות ורגעים שיכלו להסתיים בקלות דקה או שתיים מוקדם יותר. המריחות הקטנות האלו אולי נשמעות כמו פרט שולי, אבל הן מצטברות ויוצרות חוויית צפייה כבדה ומעייפת.
אם מישהו היה לוקח את החומרים האלו לחדר העריכה, מהדק אותם וחותך לא מעט מהסרט, סביר להניח שהיינו מקבלים סרט הרבה יותר ממוקד. ניתן היה לנצל את הזמן הזה כדי להסביר ולפתח חלקים בעלילה שנשארו מעורפלים לחלוטין ולא קיבלו שום יחס מעבר לרמיזות שטחיות.
אחרי בנייה איטית כל כך, דיאלוגים ארוכים ויותר מידי רגעים מתים לאורך יותר משעתיים, הסיום מגיע בפתאומיות מוחלטת. התחושה היא שהיוצרים שהבינו פתאום שנגמר להם הזמן ואמרו לעצמם “טוב, צריך לסיים את הסרט הזה איכשהו ומהר”.
הקצב לקראת סוף הסרט משתנה לחלוטין ולא תואם לשום דבר שקרה בשעתיים שקדמו לו. אין שום ניסיון אמיתי לפתור את הקונפליקטים, לענות על רוב השאלות הכבדות שהוצגו במהלך הסרט או לייצר איזושהי סגירת מעגל שתשאיר את הצופה עם חומר למחשבה כשהוא קם מהכיסא ויוצא מהאולם.
הפתרון המזורז הזה מרגיש כמו דרך קלה לברוח מההתמודדות עם הסיפור המורכב שספילברג יצר, וזה משאיר טעם של יצירה שלא הצליחה להחליט איך היא רוצה להיפרד מהקהל שלה.
טכנית, הוא עשוי מצוין
בואו נשים רגע את התסריט המאכזב בצד ונדבר על מה שכן עובד, כי בכל זאת מדובר בסטיבן ספילברג, האיש שבמשך שנים שימש בתור הדוגמה המובהקת לקולנוע טוב.
מבחינה טכנית וויזואלית, “התגלית” הוא תענוג לעיניים. במקום להפציץ אותנו ב-CGI מוגזם ורועש מכל כיוון כמו שקורה בלא מעט שוברי קופות בשנים האחרונות, רואים שיש פה עבודה סופר-מוקפדת על המראה הכללי. יש כאן משחקים נהדרים של תאורה, בניית סטים ששואבת אותך פנימה ואווירה כללית שפשוט עובדת.
האפקטים משולבים בצורה חכמה וטבעית, הם משרתים את הסצנה ולא מנסים לגנוב את הפוקוס בכל פריים מחדש. כשהאקשן מתחיל, הוא מבוצע בצורה פנומנלית. זה מרגיש כאילו ספילברג לקח את כל הקסם הוויזואלי של הסרטים הגדולים שלו מהאייטיז והניינטיז, ושדרג אותם עם הטכנולוגיה והיכולות של 2026.
ולתוך כל היופי הוויזואלי הזה נכנס ג’ון וויליאמס האגדי. הפסקול שלו עושה עבודת נהדרת בניסיון לעטוף אותנו באותה תחושת קסומה, מותחת ונוסטלגית של פעם.
כשמחברים את עבודת המצלמה המדויקת של ספילברג עם פס הקול ברקע, זה חד משמעית לוחץ על כל הכפתורים הרגשיים הנכונים אצל כל מי שגדל על סרטי ההרפתקאות הקלאסיים של ספילברג, זה מרגיש כמו “קולנוע של פעם” אבל במובנים הכי טובים.
אבל עם כל הכבוד לצילום המדהים, לאפקטים ולמוזיקה שעושים את העבודה, אי אפשר להחזיק סרט שלם רק על נוסטלגיה ואסתטיקה.
אריזה יפיפה ככל שתהיה, היא עדיין רק אריזה. כשהבסיס (התסריט) פשוט לא עובד, המעטפת הטכנית המרהיבה הזו אולי עוזרת להעביר את השעתיים וחצי האלו, אבל היא בטוח לא מספיקה כדי לחפות על הבעיות או להפוך את הסרט הזה ליצירת מופת שהוא היה יכול להיות.
השורה התחתונה – מה חשבנו על “התגלית”?
ל”התגלית” היה את כל הפוטנציאל להפוך לסרט מדע בדיוני שנדבר עליו עוד שנים קדימה. הנושאים שהוא נוגע בהם רלוונטיים מתמיד, ואנחנו חיים בעידן שבו סרט כזה באמת יכול לשמש סוג של מראה לחברה שלנו אל מול העתיד הלא נודע.
אבל כמו שלנו במציאות אין כרגע תשובות ברורות לגבי איך נגיב לגילויים משני-עולם, כך גם לסרט אין שום תובנה לספק לנו בעניין.
זה לא סרט רע במובן הטכני של המילה, והוא בהחלט יכול למלא ערב פנוי. הוא נראה מצוין ומבוים מצוין מבחינה טכנית. אבל כשהתסריט כל כך מפוזר, כשרוב הדמויות נשארות שטוחות ומשעממות, והאורך הכללי מוגזם ללא שום הצדקה, קשה להתייחס אליו כאל הצלחה גדולה.
במקום לצאת מהאולם עם מחשבות מרתקות על מקומנו ביקום ועל האמת שמוסתרת מאיתנו, יצאתי בעיקר עם תחושה של פספוס. סרט שהיה יכול להיות אדיר, אבל נשאר רק בסדר.
