אחרי ההצלחה המטאורית של “ברבי“, אז מאטל (Mattel) הוכיחה שאפשר לקחת בובה אייקונית, לעטוף אותה במודעות עצמית קיצונית ולייצר שובר קופות היסטרי, היה די ברור שזה רק עניין של זמן עד שהם ינסו להחיות רימייק ל”שליטי היקום” (Masters Of The Universe), רימייק שאני זוכר שכל כמה שנים הייתי קורא כתבה על ניסיון ליצור אותו.
אבל בזמן שברבי הביאה איתה סטייל, פמיניזם ומשברים קיומיים בורוד, המורשת של הי-מן מורכבת בעיקר מסדרת אנימציה שהייתה פרסומת אגרסיבית לצעצועים, סרט לייב-אקשן עם דולף לונדגרן שאנשים מעדיפים להדחיק, עשרות מערכונים בסדרה “רובוט צ’יקן” שהשאירו את הפרנצ’ייז על אש נמוכה ותרבות ממים עשירה שהשיא שלה הוא סרטון יוטיוב מלפני 15 שנה שאני עדיין חוזר אליו מידי פעם ושואל את עצמי “What’s going on???”.
ולמרות שבמהלך הצפיה בסרט הזה שאלתי את עצמי את אותה שאלה לא מעט פעמים, בסופו של דבר – גם מאוד נהניתי ממנו.
שליטי היקום – תקציר העלילה
במהלך התקפה על איטרניה – עולם פנטזיה צבעוני, קסום ומופרע שבו קסם עתיק וטכנולוגיה מתערבבים זה בזה, הנסיך אדם (ניקולס גאליצין) נשלח לכדור הארץ יחד עם “חרב הכוח” (שמחזיקה כוח עוצמתי שיכול להציל את איטרניה) על מנת שיום אחד יחזור להציל את עולמו.
אבל בינתיים הוא בחור אפרורי וחסר ייחוד שמתפרנס מעבודה משעממת במחלקת משאבי אנוש של תאגיד גנרי על כדור הארץ. השגרה המונוטונית שלו נשברת לרסיסים כשהוא מוצא את חרב הכוח, שנעלמה בכדור הארץ רחוק מאדם.
מהרגע שהוא אוחז בחרב, אדם נשאב חזרה לעולמו, שם הוא מבין שהוא המגן המיועד של טירת הגולגולת (Castle Grayskull) ואיטרניה כולה.
אדם הופך להי-מן, לוחם על-אנושי ושרירי להחריד ויחד עם חבורת לוחמים מאיטרניה, הוא חייב לעצור את סקלטור (ג’ארד לטו) נבל פסיכופט עם פרצוף של גולגולת, שמעוניין לשאוב את כוחה של הטירה ולשעבד את היקום כולו.
מחבק את הקרינג’
מה שעובד הכי טוב ב”שליטי היקום”, זו העובדה שהוא מחבק את הקרינג’ של הסדרה המקורית בשתי ידיים. הסרט לא מנסה לברוח מהמקורות המטופשים שלו או לייצר דרמה כבדה, אלא שם את הגיחוך של הסדרה המקורית במרכז הבמה וצוחק עליה יחד איתנו.
הטון הכללי של הסרט מאוד הזכיר לי את הוייב הקומי של “תור: ראגנארוק” – הרבה צבע, הרבה פאן, ואפס רצינות תהומית, משהו שפועל לדעתי מאוד לטובתו.
הרי אי אפשר לקחת ברצינות עולם שבו לדמויות קוראים “Man-At-Arms” או “Fisto”, והסרט יודע את זה ומנצל כל הזדמנות ללעוג לזה.
המודעות העצמית הזו היא החלק הכי חזק בסרט, במקום להפוך את הסרט לאפוס מדע בדיוני קודר כמו שהמון פרנצ’ייזים עושים, היוצרים הלכו על גישה של כמעט-פארודיה אוהבת שקורצת ללא הרף לממים שאני גדלתי עליהם, וזה פשוט עובד מעולה.
It’s Skeletorine Time!
בהתחלה הבחירה בניקולס גאליצין הייתה קצת תמוהה, שכן הוא נכנס לנעליים מאוד גדולות של דמות כמעט מיתולוגית. אבל אני שמח לעדכן שלדעתי הוא בהחלט מספק את הסחורה.
יש לו מספיק קסם אישי וחן כדי שאני אצליח לחבב אותו כנציג משאבי אנוש קלולס וסך הכל “אדם רגיל” לחלוטין, והוא מצליח לשמור על החן הזה גם כשהוא הופך למקרר אנושי (למרות שגם לפני הסרט לא בדיוק קשה לראות שגאליצין התנפח מאוד לקראת התפקיד).
למרות זאת, לא יכולתי שלא לחשוב שאולי הוא עדיין צריך טיפה לגדול (לא פיזית!) לתוך הנוכחות העצומה של דמות כזו כדי להפוך לגיבור אקשן בלתי נשכח.
ואז אנחנו מגיעים לסקלטור. ממש, ממש קשה לי להגיד את זה, אבל ג’ארד לטו הוא ההיילייט החד-משמעי של הסרט. יש קונצנזוס כמעט גורף בשנים האחרונות שלטו איבד את זה – הוא שחקן די פרובלמטי שהשטיקים שלו המאיסו אותו על כמעט כל אדם אפשרי והפכו אותו בעצמו למם. אבל דווקא כאן? הוא זורח.
לטו תופס את הטרלול הכאוטי של סקלטור בצורה מושלמת. הוא מגוחך ומוגזם בדיוק כמו שסקלטור אמור להיות. יכול מאוד להיות שמה שעוזר פה זו העובדה שלא באמת רואים את לטו על המסך ברוב הזמן, אלא רק את הדמות המפלצתית וה-CGI, מה שאולי בתת מודע איפשר לי לשכוח לעיתים שזה הוא מתחת לכל הדבר הזה ופשוט ליהנות מהדמות.
צוות שחקני המשנה שלצד גאליצין ולטו הבין בדיוק לאיזה פרויקט טראשי הוא הגיע, וניכר שהוא מאוד נהנה מזה. אידריס אלבה מצוין בתור מנטור שאיבד לחלוטין את הביטחון שלו ומטביע את עצמו ביגון ואלכוהול.
מי שמכיר, מבין שבבסיס הוא משחק כאן שוב את בלאדספורט מ”יחידת המתאבדים“, אבל בכנות? זה יושב עליו כל כך טוב, שאין לי שום תלונה על זה.
קריסטן ויג עושה את מה שהיא עושה הכי טוב, ומספקת הופעה קולית קורעת כרובוט קרב ממורמרת שיותר מהכל הרגישה לי כמו גרסה רצחנית של מרווין מ”מדריך הטרמפיסט לגלקסיה”.
קמילה מנדס בתור טילה מקבלת סוף סוף הזדמנות להוכיח שיש חיים אחרי “ריברדייל” ואני סך הכל בעד.
טרילוגיה שלמה בסרט אחד
מבחינה ויזואלית, טראוויס נייט עושה עבודה לא רעה בכלל. המקורות שלו בסרטי אנימציה (הוא שם דבר באולפני “לייקה”) מורגשים בכל פריים.
האקשן בסרט מזכיר מאוד קומיקס – והוא דינמי וכיפי בטירוף (ולרגעים טיפה הזכיר לי שיטות עבודה של מאסטרפיס כמו “סקוט פילגרים נגד העולם”).
איטרניה נראית נהדר – היא עולם פנטזיה צבעוני וקסום שעוצב בקפידה רבה למקור תוך כדי איזו שהיא שמירה על מודרניות, ורוב הזמן זה פשוט נראה מהמם.
ולמרות זאת, “שליטי היקום” סובל מבעיית אורך קריטית של 142 דקות שפוגעת אנושות בחוויית הצפייה. סרט שמבוסס על אקשן פארודי וקליל לא צריך, בשום תסריט שבעולם, להימתח על פני שעתיים ועשרים ולהרגיש כמו שלושה סרטים שנדחסו לאחד, האורך הזה פוגע בקצב של הסרט ויוצר חוסר אחידות קשה.
היו בסרט סצנות מעולות שגרמו לי לצחוק בקול ולהתלהב ממה שאני צופה בו כרגע, אבל גם היו המון – אבל המון – רגעים מתים. מצאתי את עצמי חושב אם להציץ בשעון יותר מדי פעמים במהלך ההקרנה, מנסה להבין מתי כבר העלילה תתקדם או מנסה להבין מתי סצנה מסויימת תסתיים כבר.
אם מישהו בחדר העריכה היה מקצץ 30-40 דקות של חלקים מתים בעלילה שפתאום הקצב שלהם מרגיש לא קשור כל-כך למהירות והדינמיות של הסרט הוא היה גורם לו להיות הרבה יותר ממוקד ומהודק, וכנראה היה הופך אותו ללהיט שגם אם לא כולם היו מבינים אותו ב-100% לפחות הוא היה באורך נורמלי.
השורה התחתונה – מה חשבנו על “שליטי היקום”?
“שליטי היקום” מודל 2026 הוא עוד ניסיון כיפי, צבעוני ומלא מודעות עצמית להחיות מותג עבר של ענקית הצעצועים מאטל אחרי ההצלחה המסחררת של “ברבי”.
קהל המעריצים שגדל על הסדרה, או לחלופין מי שמכיר את הממים ומגיע בציפיות הנכונות לאקשן קרינג’י שלא לוקח את עצמו ברצינות, צפוי לעוף על הוייב הקומיקסי ולהיות מופתע שהוא נהנה מג’ארד לטו שנותן את כל כולו בתור סקלטור מטורלל.
עם זאת, הקהל הרחב שפחות בקיא בחומר המקור עלול לאבד סבלנות די מהר. 142 הדקות של הסרט מלוות במחיר כבד של רגעים מתים ושעמום נקודתי, ולכן לאלה שאינם נמנים עם קהל היעד הטבעי של הסרט כנראה פחות יהנו ממנו.
ולמרות זאת אין ספק שטרוויס נייט הניח פה תשתית ליקום קולנועי מלהיב עם המון עתיד ופוטנציאל. אני רק מקווה שהסרט הבא, אם יקרה, יהיה יותר סגור על הקצב שלו.
שירות לציבור: לסרט יש שתי (טכנית שלוש) סצנות פוסט קרדיטס שאותי אישית בתור מי שקצת מכיר את העולם של הי-מן מאוד הלהיבו. חוץ מזה המוזיקה בסרט כל-כך מעולה שאני ממליץ בכל אופן להישאר באולם.
