גאי ריצ’י הוא במאי של טריק אחד. אבל כשחושבים על זה, איזה טריק מעולה זה. לאורך השנים, ריצ’י הצליח לזקק נוסחה ספציפית מאוד של קולנוע – דיאלוגים מהירים, עריכה תזזיתית, דמויות שזזות על התפר שבין פושעים לאנשי חוק, והרבה מאוד פיצוצים, יריות ומכוניות.
ב”שטח אפור” (In the Grey), הסרט החדש שלו מודל 2026, הוא לא מנסה להמציא את הגלגל מחדש. להפך, הוא אוסף סביבו שוב קאסט שחקנים שהוא כבר מכיר ומרגיש איתם בנוח – הנרי קאוויל ואייזה גונזלס (שאיתם עבד לאחרונה ב”היחידה ללוחמה לא ג’נטלמנית“), וג’ייק ג’ילנהול (שעבד איתו ב”החוזה”) במטרה לרקוח עוד מנת אקשן אדרנלינית.
זה לא סרט שנועד לאתגר אותי כצופה או לגרום לי לחשוב עליו יותר מידי בשניה שאני יוצא מהקולנוע, וזה גם לא מתיימר להיות כזה.
“שטח אפור” מזמין אתכם לחוויה מהירה, כיפית, שמאפשרת לכבות את המוח ופשוט ליהנות מהרגע. וכשבאים עם הציפיות הנכונות של “מה שאתה רואה זה מה שיש”, הסרט הזה בהחלט מספק את הסחורה.
שטח אפור – תקציר העלילה
האמת המרה היא שלסרט אין באמת עלילה, אבל ננסה בכל זאת – במרכז הסיפור עומדים סיד וברונקו (קאוויל וג’ילנהול), שני מומחי חילוץ כוחות מיוחדים שפועלים תחת פיקודה של רייצ’ל (גונזלס).
המשימה שניצבת בפניהם נשמעת פשוטה על הנייר אך מורכבת במציאות – להשיב חוב דמיוני כמעט של מיליארד דולר מידיו של מני סלזאר, ראש ארגון פשע רודני ועשיר. כמה עשיר? יש לו אי משלו.
העניינים מסתבכים כשרייצ’ל עצמה נחטפת על ידי סלזאר ואנשיו. החטיפה שלה מאלצת את הצמד לצאת למסע חילוץ אגרסיבי, חסר מעצורים, אבל מלא פיצוצים ויריות.
האקשן הוא העוגן
אם יש משהו שמחזיק את “שטח אפור” באוויר ומונע ממנו להתרסק לחלוטין, זו לא הכימיה בין השחקנים או התסריט, זה האקשן, נטו.
התחושה המרכזית שמלווה את הצפייה היא שגאי ריצ’י ישב בחדר שלו, דמיין סדרת סצנות פעולה, פיצוצים וכוריאוגרפיות קרב שהוא רוצה לצלם, ורק אחר כך ניסה איכשהו לחבר אותן עם קטעי מעבר מינימליים שאמורים לייצר אשליה של סיפור.
למרבה המזל, האקשן עצמו עשוי נהדר. יש בו בחירות בימוי תמוהות ולעיתים קלות כמעט משעשעת שבה הדמויות מתגברות על מכשולים, אבל זה עובד.
באחת מסצנות תכנון הפעולה המרכזיות, המצלמה מציגה לנו בדיוק מה הצוות מתכוון לעשות. מצאתי את עצמי יושב ומחכה לרגע הבלתי נמנע שבו נפסיק לראות תכנון ונתחיל לראות תוכנית, שבתקווה שזו תשתבש כמו בכל סרט שוד ופעולה שמכבד את עצמו.
חיכיתי לסיבוך, לאיזה מכשול בלתי צפוי שייתן קצת עומק לסיפור ויאלץ את הגיבורים לאלתר, צפיתי במשך כמה דקות במונטאז’ קצבי ומצוין שאמור להסביר את המשימה, כדי להבין בסופו ש… זהו.
זו לא הייתה התוכנית, זו הייתה המשימה עצמה. במקום להראות לנו תכנון ואז ביצוע שמשתבש, קיבלנו רק ביצוע מושלם. זה משאיר תחושה של חוסר עומק ונפח, אבל הכמות של האקשן מפצה על כך.
דינמיקה מוכרת, נבל גנרי ועלמה במצוקה
קאוויל וג’ילנהול הם שני שחקנים ותיקים שכבר ראו דבר או שניים בהוליווד, והם בהחלט יודעים מה הם עושים.
הכימיה ביניהם מוצלחת בסך הכל, הם יודעים לאזן אחד את השני, והדינמיקה שלהם זרקה אותי מיד לאווירה שמזכירה את וינסנט וג’ולס מ”ספרות זולה”, או כל זוג קולנועי אחר שמבוסס על חילופי עקיצות פוסט-מודרניים תוך כדי ירי בנשק אוטומטי.
מול הגיבורים שלנו ניצב מני סלזאר, שהוא כנראה הנבל הכי גנרי שהופיע אי פעם בתולדות הקולנוע הגנרי.
נראה שריצ’י לא ניסה אפילו לכתוב דמות. הוא פשוט לקח כל קלישאה אפשרית על ראש ארגוני פשע קרטליים, דחף את הכל לבלנדר, והוסיף לסרט את מה שיצא לו.
סלזאר לא מאיים, לא מתוחכם ולא זכור. אבל שוב, אם מגיעים עם ההבנה שזה כל מה שהסרט מציע, אפשר להחליק את זה ולהמשיך הלאה.
מי שזוכה לטיפול קצת מתסכל יותר היא רייצ’ל. היא איכשהו, בקושי רב, הדמות היחידה שעוד יש לה איזשהו נפח – וגם הוא דק כמו דף נייר.
בחצי הראשון של הסרט היא פועלת כסוג של “המפקדת” – היא מתזמרת את המשימה של הצוות, מנהלת את האופרציה ומרגישה כמו בוסית בטוחה בעצמה שלא דופקת חשבון לאף אחד.
אבל אז, במעבר חד לחצי השני של הסרט, היא פתאום הופכת לחלוטין למוטיב הקלאסי של “עלמה במצוקה”. השינוי הקיצוני הזה באופי הדמות הוא מוזר בתוך הקונטקסט של הסרט, וזה יותר ויותר מרגיש כאילו התסריט בסרט הזה באמת היה רק המלצה.
שורה תחתונה – מה חשבנו על “שטח אפור”?
למרות כל הפגמים, החורים בעלילה, הנבל השטוח וההזנחה של פיתוח הדמויות, יש ל”שטח אפור” יתרון אחד ענק – הוא יודע מתי לסיים.
כמו בכל סרט אקשן סביר ומעלה, הקצב עובד טוב, והסרט עושה הכל באורך מושלם של קצת פחות מ-100 דקות. בעידן שבו כל שובר קופות מתעקש להימרח על פני שעתיים וחצי ומעלה, האורך הזה הוא ברכה.
הזמן הקצר אפשר לי כצופה להיות הרבה יותר סלחן לעובדה שלא ממש מדובר פה בסרט, אלא באוסף של סצנות אקשן ממש טובות שמישהו תפר יחד והחליט לקרוא להן סרט.
הצל הגדול ביותר שעולה מהסרט הוא הטיפול ברייצ’ל – דמות שמתחילה כמפקדת בטוחה בעצמה ומסיימת כעלמה במצוקה, בלי שהתסריט טורח להסביר את המעבר.
כל עוד מגיעים אליו עם הציפיות הנכונות, “שטח אפור” הוא סרט פופקורן לא רע בכלל. הוא לא ישנה את חייכם, אבל הוא בהחלט יאפשר לכם לשבת, לכבות את המוח, ולראות דברים מתפוצצים, הרבה דברים מתפוצצים.
ולפעמים – זה באמת כל מה שצריך.
