יש נטייה מעצבנת בקולנוע המודרני, בטח כשמדובר בפרנצ’ייזים גדולים, למחזר הצלחות. ההנחה הרווחת בהוליווד היא שאם הקהל אהב משהו פעם אחת, הוא ירצה לקבל בדיוק את אותו הדבר, פחות או יותר באותה אריזה, רק בווליום גבוה יותר ועם תקציב מנופח.
למזלנו, ריאן ג’ונסון לא אוהב לעבוד לפי הספר הזה. אם יש משהו שאפשר להגיד על הקריירה שלו, לטוב ולרע (ותלוי את איזה צד של מעריצי “מלחמת הכוכבים” תשאלו), זה שהוא אף פעם לא נשאר באזור הנוחות.
אחרי שהציג לנו את אחוזת הכפר בסרט הראשון בסדרה, וזרק אותנו לאי טכנולוגי, שטוף שמש ב”רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית” (Glass Onion), ב”התעורר, איש מת” (Wake Up Dead Man) ג’ונסון זורק אותנו למחוזות גותיים, קודרים, מושלגים וחורפיים, וזה פשוט יפה לראות איך הוא הצליח ליצור טרילוגיה שבה כל סרט מרגיש שונה לחלוטין מקודמו.
לכל אחד מהם יש את השפה הויזואלית הייחודית לו, הטמפרטורה שלו והצבעים שלו ועדיין, שלושתם מתקיימים באותו עולם בצורה אורגנית לחלוטין. שלושת הסרטים האלו פשוט מעולים, כל אחד בסגנונו, וזה הישג שקשה מאוד לשחזר בקולנוע של ימינו.
רצח כתוב היטב: התעורר, איש מת – העלילה
בלי להיכנס ליותר מדי ספוילרים (כי בסרטים כאלו תמיד טוב לדעת כמה שפחות), העלילה הפעם לוקחת אותנו לעיירה הבדיונית והמבודדת “צ’ימני רוק”, שם נמצאת קהילה דתית סגורה ואדוקה בניצוחו של מונסיניור ג’פרסון ויקס המאיים (ג’וש ברולין), וגם שם הוא מוצא את מותו.
מה שנראה בהתחלה כמו מוות שממש “נעשה על ידי האל”, מתברר מהר מאוד כזירת רצח בלתי אפשרית, רצח בתוך תא מבטון, שאין שום דרך הגיונית לצאת או להיכנס אליו מבלי להשאיר עקבות.
הבלש בנואה בלאנק (דניאל קרייג) מצטרף אל האב ג’אד (ג’וש אוקונור) על מנת לחקור רצח שהפעם נראה גדול אפילו על בלאנק עצמו, וגורם לו לפקפק בעצמו, בסובבים אותו, ובעיקר – באמונה שלו.
מדע מול אמונה
מה שבאמת מחזיק את הסרט הזה, ומה שמבדיל אותו מקודמיו, הוא התמה המרכזית. בניגוד לביקורת המעמדית של הסרט הראשון או הסאטירה על עולם הטק והמשפיענים של השני, “התעורר, איש מת” שם במרכזו קונפליקט פילוסופי עמוק: תיאולוגיה מול לוגיקה.
בלאנק הוא איש של מדע, של עובדות, של ראיות פיזיות. הוא מוצא את עצמו מחוץ לאזור הנוחות שלו כשהוא מוקף בקהילה שמונעת על ידי הנסתר, האמונה והפחד מאלוהים.
הסיטואציה הזו יוצרת דינמיקה מרתקת, במיוחד מול הדמות של האב ג’אד. ההתנגשות בין הפילוסופיות שלהם, והדרך שבה הם לומדים לגשר על הפערים ולפעול יחד כדי לפצח את התיק, היא כנראה החלק הכי טוב של הסרט (מלבד התעלומה כמובן).
המון מזה קורה בזכות הדינמיקה בין קרייג ואוקונור, שנכון, גונב את ההצגה. זו אומנם זו לא חוכמה גדולה כי הוא הדמות הראשית לצד קרייג ויש הכי הרבה זמן מסך לפתח את הדמות שלו, אבל הוא גם מביא למסך משהו אחר ביחס לשאר הדמויות סביבו.
הכומר ג’אד הוא מתאגרף לשעבר שמחפש גאולה, הוא דמות מיוסרת, פגיעה ומלאת אמונה שמהווה קונטרה מושלמת לקרירות האנליטית של בלאנק.
הרבה כוכבים, חלקם מבוזבזים
כרגיל אצל בסרטי “רצח כתוב היטב”, הקאסט עמוס בכוכבים מהשורה הראשונה, ג’וש ברולין בתפקיד המונסיניור ויקס הוא ליהוק מבריק. הוא מאיים, הוא גדול מהחיים, ולפרקים הרגשתי כאילו אני צופה בגרסה האנושית (והדתית) של ת’אנוס.
יש לו נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה. יחד עם זאת, משהו במראה שלו, בזקן ובאנרגיה הכללית שהוא מביא הרגיש לי קצת חשוד, כאילו התפקיד נכתב במקור עבור ג’ף ברידג’ס.
יש שם איזה וייב של ה-Dude שפגש את אלוהים, אבל נראה כאילו שברידג’ס לא היה פנוי ביומן, אז ברולין נכנס לנעליים האלו ועשה עבודה מצוינת משל עצמו, גם אם בטון קצת יותר אפל.
בנוסף אל קרייג, אוקונור וברולין נמצאת גם גלן קלוז, שפשוט נותנת הופעה פסיכית מהרגע הראשון וזה נהדר לראות אותה מתפרעת ככה.
היא מצליחה להיות מצחיקה ומפחידה בו זמנית בתפקיד מרתה – אישה אדוקה בצורה מטרידה שצצה מאחורי אנשים כמו רוח רפאים, והיא טורפת כל סצנה שהיא נמצאת בה כמו שרק גלן קלוז יודעת.
אבל כאן גם מגיעה נקודת החולשה הגדולה של הסרט: העומס. בעוד שהשחקנים הראשיים זורחים, ישנן דמויות משנה המגולמות על ידי שחקנים נהדרים (כמו קרי וושינגטון, אנדרו סקוט וקיילי ספייני) שהרגישו שוליות מדי.
חלק מהדמויות האלו, שבסרטים הקודמים היו מקבלות רגע של חסד או חשיבות מכרעת לפאזל, הרגישו כאן כאילו הן לא באמת קריטיות לסרט.
זה מרגיש לפעמים כאילו ג’ונסון רצה את השמות הגדולים על הפוסטר, אבל לא היה לו מספיק “בשר” בתסריט כדי לתת לכולם להצדיק את הנוכחות שלהם, זה לא לגמרי מפריע לסרט, פשוט מרגיש קצת מיותר.
זה לא ה”מי”, זה ה”איך”
אם אתם כמוני חובבי ז’אנר ה”מי עשה את זה” (Whodunit) ואוהבים לנסות לפתור את התעלומה לפני הדמויות בסרט, סביר להניח שתרגישו שהפתרון כאן לא קשה במיוחד.
האמת היא שפתרתי את ה”מי” די מהר, וגם ה”למה” היה די ברור בשלב מסוים ברגע שמבינים את יחסי הכוחות הרעילים בתוך הקהילה הסגורה.
אבל הגדולה של “התעורר, איש מת” היא לא בזהות הרוצח, אלא ב”איך”. מה שבעיקר הפתיע אותי בסרט זה הביצוע.
יש בסרט כמה טוויסטים שלא ממש ציפיתי להם ואפילו מצאתי את עצמי מפקפק במחשבה הראשונית שלי לא פעם ולא פעמיים במהלך הצפייה.
זה, בנוסף לדרך שבה הרצח בוצע בתנאים של “חדר נעול” והפרטים הקטנים שמרכיבים את התעלומה של הסרט, הם אלו שמספקים את תחושת הסיפוק האדירה בסיום.
זה נחמד לגלות שגם כשהרוצח אולי ירגיש צפוי, הדרך לגילוי שלו יכולה להיות מלאה בהפתעות שלא מביישות את אגתה כריסטי והופכות את “התעורר איש מת” לסרט ששווה לצפות בו אפילו יותר מפעם אחת כדי לחפש את כל הרמזים המקדימים אחרי שכבר יודעים את הפתרון.
אי אפשר לדבר על הסרט הזה מבלי להתייחס גם לצד הטכני שלו. המעבר לאווירה יותר גותית איפשר לג’ונסון לשחק עם אור וצל בצורה כמעט תיאטרלית. אהבתי מאוד את השימוש בתאורה בסרט כאיזה שהוא אלמנט של כמעט העצמה דתית.
ישנם רגעים בהם קרני אור בודדות חודרות את החשיכה של הכנסייה או היער המושלג, ויוצרות תחושה של קדושה מעוותת שעומדת בניגוד מוחלט לפשעים שמתרחשים שם. זה ויזואלי, זה מרשים, וזה נראה נהדר על המסך הגדול.
השורה התחתונה – מה חשבנו על “התעורר, איש מת”?
“התעורר, איש מת” הוא סיום (ואולי לא?) ראוי ומבריק לסדרת סרטי “רצח כתוב היטב”. הוא מוכיח שריאן ג’ונסון יודע לעשות סדרת סרטים ולא מפחד לקחת סיכונים ולשנות את הנוסחה שלו כל פעם מחדש.
הוא אולי לא קליל ומצחיק כמו “רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית”, והעיסוק שלו במוות ובאמונה הופך אותו לסרט “כבד” יותר, אבל זה בדיוק מה שהופך אותו לסרט מושלם לטרילוגיה הזאת.
עכשיו אפשר רק לדמיין מה ג’ונסון היה עושה אם היו נותנים לו את ההזדמנות לסיים את סרטי “מלחמת הכוכבים” שלו, ולקוות שהוא ימשיך לעשות סרטי מסתורין, כי הוא פשוט מעולה בזה.
הסרט “רצח כתוב היטב: התעורר, איש מת” מגיע לבתי הקולנוע החל מה-27.11.2025 ויהיה זמין בנטפליקס החל מה-12.12.2025.
