יש לי וידוי שיכול להיות שהוא אפילו דעה קצת לא פופולרית בקרב חובבי מחזות זמר – עם כל הכבוד לזיקוקים, לצבעוניות ולרגע השיא הבאמת מרשים של Defying Gravity שחתם את הסרט הקודם, אני תמיד הייתי מהאנשים שהעדיפו את המערכה השנייה של “מרשעת“.
תמיד הרגשתי שהחלק הראשון הוא בעיקר סוג של אקספוזיציה נוצצת עטופה בדרמת תיכון, כשהחלק הבאמת מעניין של המחזמר לדעתי הסתתר דווקא בחצי השני.
זה החלק האפל יותר, הכבד יותר, המקום שבו הדמויות מפסיקות לשחק ב”תראו איזה מהממים כולנו ובאיזה עולם נוצץ אנחנו חיים” ומתחילות לשלם מחירים כבדים על העקרונות שלהן, זה המקום שבו הפנטזיה של עוץ פוגשת את הפוליטיקה המלוכלכת שלפעמים מזכירה קצת יותר מידי את העולם האמיתי, שבו שום מעשה טוב לא נותר ללא עונש.
כשהתיישבתי בקולנוע לראות את “מרשעת: חלק 2” (Wicked: For Good) לא חיכיתי לעוד להיטי פופ קלילים או נאמברים שמחים בקמפוס על זה שצריך לרקוד את החיים.
ההפך – הגעתי עם ציפייה מאוד ספציפית: לראות אם הסרט יצליח ללכוד את האווירה הבוגרת והטרגית הזו שגרמה ללסת שלי להישמט בפעם הראשונה שראיתי את המחזמר.
לשמחתי, הסרט לא ניסה לייפות את המציאות או לעדן את המכה של המערכה השניה. הוא נתן לי בדיוק את מה שרציתי, אבל יכול להיות שאני המיעוט פה.
מרשעת: חלק 2 – העלילה
“מרשעת: חלק 2” ממשיך פחות או יותר מהנקודה בה עצרנו בסרט הקודם, אלפבה (סינתיה אריבו) מוגדרת כעת כ”מכשפה המרשעת מהמערב”, אויבת הציבור מספר אחת הנרדפת על ידי אזרחי עוץ, חיילי המשמר והקוסם עצמו (ג’ף גולדבלום).
היא חיה במחתרת, ופועלת לשחרר את החיות המדברות שהקוסם מבריח ולחשוף את השחיתות השלטונית והשרלטנות של הקוסם.
ומצד שני, גלינדה (אריאנה גרנדה) הפכה בינתיים לפנים הנוצצות והאהובות של המשטר. היא נושאת את התואר “גלינדה הטובה”, אך מתחת לחיוכים ולשמלות המפוארות, היא מתמודדת עם הכלוב המוזהב שיצר עבורה הקוסם ועם הגעגוע לחברתה הטובה שהפכה לאויבת.
האיזון העדין הזה מופר כשבית עץ מקנזס נוחת בעוץ ודמות חדשה נכנסת למשחק, הנערה דורותי גייל (כן, דורותי הזאת).
כעת, כשגורלה של ארץ עוץ מונח על הכף, שתי המכשפות נאלצות לקבל החלטות שישנו את חייהן ואת ההיסטוריה של עוץ לנצח.
טוטו, אני לא חושב שאנחנו עדיין בשיז
מאוד ציפיתי לזה ורציתי שזה יקרה, ועדיין אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי בצפייה הוא עד כמה הסרט הזה מסרב להתנצל על זה שהוא סרט מאוד כבד ביחס לסרט הראשון.
הטון של חלק 2 שונה באופן דרמטי מזה של חלק 1: התמימות של תקופת האוניברסיטה מתחלפת בציניות פוליטית, והקסם שהיה נראה… טוב, קסום בסרט הראשון ממש הופך לכלי נשק כחלק ממלחמה תודעתית בסרט השני.
הסרט כבד, אבל במובן הטוב של המילה, לפחות לדעתי. הוא צולל יותר עמוק לנושאים של תעמולה, פאשיזם, חברות והמחיר הכבד של עמידה על העקרונות שלך.
הסרט מציג איך משטר דכאני משכתב את ההיסטוריה בזמן אמת, וכיצד דעת הקהל מעוצבת על ידי פחד ושקרים יפים ופונה בצורה אלימה כלפי כל מי שלא מתיישר לפיו.
אני כל הזמן חושב איך השיר “No One Mourns the Wicked”, שפתח את הסרט הראשון בחגיגיות אדירה, מקבל משמעות מצמררת ברגע שמבינים את המסע שהדמויות עברו כדי להגיע לשיר הזה.
פתאום אנחנו מבינים שהחגיגה הזו בנויה כל כולה על שקר לא פחות מרושע מאיך שעוץ מתארת את אלפבה.
זה רובד טרגי ואמיץ שמאוד רציתי אבל לא ציפיתי שיעבור כמו שהוא עבר בסרט שבסופו של דבר מיועד למיינסטרים – במיוחד אחרי הסרט הראשון שכבר הפך לתופעה וחצה את גבולות ה”זה רק סרט”.
פופולרית, אבל באיזה מחיר?
בסרט הקודם, אלפבה הייתה הכוח המניע הבלתי מעורער של הסרט, וגם בכללי – המחזמר הוא הסיפור של אלפבה (זה אפילו בשם המלא של הספר, שנקרא “מרשעת: קורות חייה של המכשפה הרעה מן המערב”).
הפעם, באופן כמעט מפתיע, חלק 2 הוא של גלינדה לא פחות משהוא של אלפבה. אריאנה גרנדה מציגה את גלינדה בתור דמות טרגית שלכודה בתוך תדמית של שלמות שהיא עצמה יצרה ורצתה בה. היא בובה על חוט של הקוסם, נאלצת לחייך ולנופף להמונים בזמן שהיא נקרעת מבפנים על הבחירות שלה.
הסצינות שבהן המצלמה מתמקדת בה ברגעי שקט, כשהיא מבינה את גודל הטעות שעשתה ואת המחיר ששילמה עבור הפופולריות, הן מהרגעים שהבנתי שגרנדה היא לא סתם זמרת פופ שיודעת לשחק, אלא שחקנית שיודעת לשיר שירי פופ.
היא הצליחה לגרום לי להרגיש אמפתיה לדמות שהיה לי מאוד קל לשנוא, ולהבין שהיא קורבן של הנסיבות לא פחות מאלפבה.
מולה, סינתיה אריבו ממשיכה להיות כוח טבע בלתי ניתן לעצירה. אלפבה שלה היא כבר לא התלמידה המופנמת, אלא לוחמת חופש עייפה וכואבת.
הביצוע שלה ל-“No Good Deed” הוא לא פחות מהתפרצות געשית של זעם ותסכול, רגע שיא שמזכיר לנו למה היא לוהקה לתפקיד הזה ולמה היא כנראה הייתה הבחירה הטובה ביותר לתפקיד הזה. (סליחה אידינה מנזל, לפחות יש לך את אלזה).
אבל מעבר להופעות היחיד המצוינות, הכוח האמיתי של הסרט טמון בחיבור בין אריבו וגרנדה. במהלך הצפייה, כחובב תרבות פופ, לא יכולתי שלא לחשוב על הקבלה קולנועית כמעט מדויקת לחברות ביניהן, בין אם במסך ובין אם מחוצה לו: פטריק סטיוארט ואיאן מקאלן (פרופסור אקס ומגנטו) בסרטי אקס-מן.
כמו המוטאנטים הוותיקים, גם אלפבה וגלינדה הן שני צדדים של אותו מטבע: יריבות שהן גם אחיות בנפש, שהאידיאולוגיה מפרידה ביניהן אבל אהבה וחברות עמוקה מחברת אותן ומחוץ למסך החברות שלהן נראת כמו חברות אמת שקשה לפספס.
פחות מוזיקלי, אבל אולי לטובה
אחד הדברים השונים ב”מרשעת: חלק 2″ הוא ההוויה המוזיקלית, וכאן חשוב לי לבצע תיאום ציפיות מסוים.
מי שמצפה לקבל בחלק הזה עוד להיטים קצביים וגדולים מהחיים כמו בסרט הראשון עלול להתאכזב.
המבנה המוזיקלי של המערכה השנייה שונה במהותו ומשקף יותר מהכל את אובדן התמימות של הסיפור (משהו שאני מאוד שמחתי ממנו).
רוב השירים בחלק הזה הם “חזרות” (Reprises) – וריאציות אפלות, איטיות ודרמטיות יותר של השירים מהחלק הראשון.
המוזיקה משרתת את הסיפור בצורה הדוקה יותר הפעם. אין כאן נאמברים של ריקודים עליזים והמוניים לשם ה”שואו”.
כל שיר מקדם את העלילה או חושף עוד רובד נפשי של אחת הדמויות, עד כדי כך שכל מכשפה קיבלה שיר חדש שלא היה במחזמר המקורי ומוסיף עוד קצת הסברים למניעים של כל אחת מהן.
עוד חלק חשוב בחלק השני של “מרשעת” הוא איך כל הסיפור של אלפבה מתחבר אל הנבלית שאנחנו רואים ב”הקוסם מארץ עוץ”, ובכן פה אני יכול להגיד שאני קצת חלוק בדעתי.
אומנם החיבורים לסרט הקלאסי מ-1939 נעשים, אבל לדעתי הם נעשים טיפה יותר מידי בעדינות, בגישת “להראות בלי להראות”. דורותי, איש הפח, הדחליל והאריה כולם שם, אבל הם דמויות משנה בסיפור הגדול יותר של המכשפות.
אנחנו רואים את ההתרחשויות המוכרות מהזווית ההפוכה, מהצד של “הרעים”. עבור מי שמכיר את הפרטים הקטנים ואת המחזה, הצפייה היא כמו פתרון של פאזל מורכב, הוא מעניק פרספקטיבה חדשה לחלוטין על הסיפור הקלאסי שכולנו גדלנו עליו.
אבל מהצד השני קצת היה חסר לי יותר בשר, כי הוא נותן קונטקסט בעיקר למי שמכיר את “הקוסם”, שבלעדיו הוא מרגיש קצת מהיר מידי ולא ברורים כל ההקשרים והתהליכים של הסרט, אולי פשוט ציפו שהתופעה התרבותית של הסרט הראשון כבר כנראה הכינה את הקרקע לכולם וכולם מכירים את הקוסם מארץ עוץ. יכול להיות שזה יהיה בעוכריו של הסרט.
השורה התחתונה – מה חשבנו על “מרשעת: חלק 2”
אם “מרשעת” הראשון היה סרט שניסה לפנות לקהל צעיר יותר ולבסס עוד מעריצים לעיבוד הזה, “מרשעת: חלק 2” הוא כבר סרט “של גדולים”.
הוא פחות מחדש מוזיקלית כמו קודמו (מעצם טבעה של המערכה השנייה) והוא דורש מהצופה אורך רוח ומוכנות לטון כבד ובוגר יותר.
זה לא סרט שבאים אליו רק בשביל הכיף והזיקוקים, אלא כדי לחוות סיפור שלם (אני חושב שאם מורידים ממנו את השירים הוא יכול להיות אפילו דרמה פוליטית לא רעה בכלל).
זהו סרט על חברות מורכבת, על המחיר של האמת בעולם של שקרים, ועל איך אנשים משתנים “לטובה” (For Good) בזכות האנשים שהם פוגשים בדרך.
הכימיה המחשמלת בין אריאנה גרנדה וסינתיה אריבו מחזיקה את המסך ושווה כל רגע, וגם אם הסרט אינו מושלם בקצב שלו או במה שהוא בוחר לא לספר, הוא בהחלט מושלם בלב שלו.
הוא סוגר את המעגל בצורה מכובדת ומאוד מרשימה, ועדיין, אני לא מצליח שלא לחזור ולחשוב על השיר שפותח את המחזמר – “No One Mourns the Wicked” – שאחרי כל הסיפור השלם מקבל משמעות אחרת לחלוטין.
אני כבר לא אבל על המרשעת, אני מבין אותה. וזה, בסופו של דבר, הקסם הגדול ביותר של הסרט הזה.
