יש סרטים שמתרחשים בעתיד רק כדי לגרום לנו להרגיש לא בנוח עם ההווה. הבעיה ב”הנרדף” של אדגר רייט היא שלכאורה הספר שעליו הוא מבוסס באותו השם מתרחש בשנת 2025, כלומר – העתיד של הסרט הוא המציאות של ימינו (רק טיפה מוגזמת).
זה לא עוד רימייק נוסטלגי, אלא עיבוד מחודש לספר של סטיבן קינג שמחזיר את הסיפור למקום שבו הוא תמיד היה אמור להיות – ביקורת חריפה על תרבות הרייטינג, על הצורך שלנו לצפות באסון כל עוד הוא מצולם יפה, ועל הדרך שבה בידור הפך להיות הדרך הכי קלה לברוח מהמציאות.
רייט כבר לא מנסה לנבא את העתיד, הוא רק מסתכל סביבו, ומה שהוא רואה שם הוא כבר מספיק מטריד.
אני מודה, הגעתי לסרט כסוג של “דף חלק”. לא ראיתי את האדפטציה המקורית מ-1987 בכיכובו של ארנולד שוורצנגר, וגם את הספר המקורי של סטיבן קינג (שכתב אותו תחת שם העט ריצ’רד באקמן) אני מכיר בעיקר בקווים כלליים.
במובן מסוים, זה פעל לטובתי. הגעתי בלי תחושת נוסטלגיה ובלי היכולת הממשית להשוות את הסרט ליצירה קודמת, באתי לראות סרט מדע בדיוני-סאטירי ב-2025, ולשפוט אותו ככזה. ו”הנרדף” הוא קודם כל, ולפני הכל, סרט פוליטי.
הוא סאטירה חריפה על עולם שנשלט על ידי תאגידים דורסניים, ועל האופן שבו תרבות הריאליטי הקיצונית הפכה לאופיום להמונים כלי לשליטה, הסחת דעת, ובעיקר, רייטינג. ולצערנו – אם חושבים על זה לעומק, הוא אפילו לא כזה בדיוני.
“הנרדף” – העלילה
הסרט מתרחש בעתיד שמרגיש קרוב מידי ודיסטופי מאוד שבו הפערים הכלכליים קרעו את אמריקה (וכנראה גם את כל העולם) לגזרים.
האוויר מזוהם, העוני משתולל, והבידור היחיד שמחזיק את ההמונים מרוצים (או לפחות מוסחים מכל שאר הבעיות) מגיע מ”הרשת”, תאגיד מדיה כל-יכול שמנהל שעשועוני ריאליטי אלימים כשהפופולרי ביותר מתוכם הוא “הנרדף”: תוכנית שבה משתתפים מקבלים הזדמנות לשרוד 30 יום בזמן שפחות או יותר כל העולם מנסה לצוד אותם.
הכול, כמובן, מצולם ומשודר בשידור חי 24/7 לקהל צמא דם. בן ריצ’ארדס (גלן פאוול) הוא אדם ממעמד הפועלים שבעקבות פיטורים וצורך כלכלי נקלע אל תוך הכאוס שהוא “הנרדף”.
דיסטופיה? יותר כמו דוקו-ריאליטי
בסרט כמו “הנרדף” אחד האלמנטים החשובים הוא בניית העולם שלו, ופה היא כנראה בין הצדדים היותר חזקים שלו.
היא מרגישה אמינה, חיה ונושמת. הניאון המלוכלך של העיר, המסכים הענקיים ששוטפים את ההמון במסרים מסיתים כלפי מי שלא מתיישר כלפיי מי ששולט, הייאוש בעיני האנשים ברחוב, הכול מרגיש מוגזם ביחס לסרט, ואז אתה נזכר במציאות.
וזו בדיוק הבעיה. הדיסטופיה של “הנרדף” לא מרגישה כמו פנטזיה רחוקה, היא מרגישה כמו הגזמה לא מספיק רחוקה של המציאות שלנו. זה מפחיד.
כן, הקונספט של “שעשועון מוות” ירגיש מוכר למי שגדל על “משחקי הרעב” או מי שצפה לאחרונה ב”משחקי הדיונון”.
אבל חשוב לזכור שהמקור הספרותי של “הנרדף” הקדים את סדרת הנוער הפופולרית בעשורים, וגם הסקאלה של המשחק הוא שונה, וגם המסר הוא בסופו של דבר דומה אבל שונה.
אם “משחקי הרעב” היה אלגוריה על מעמדות ומרד נעורים, “הנרדף” הוא ביקורת בוטה על המכונה התקשורתית והתאגידית.
הוא לא עדין, הוא לא מטאפורי, והוא מטיח לך את המסר בפנים בצורה שלפעמים הפתיעה אותי שאיזה שהוא גוף גדול (במקרה הזה פאראמונט) הסכים להפיק.
כוכב אקשן חדש נולד
אני מודה שבהתחלה פקפקתי, אבל אחרי “הנרדף” זה דיי ברור לי – גלן פאוול הוא כוכב קולנוע בהתהוות. זהו.
אחרי שהיה מעולה ב”אהבה בשחקים: מאווריק” והוכיח שהוא יכול לעשות גם קומדיה ב”רק לא אתה”, פאוול מוכיח כאן שהוא יכול לסחוב סרט אקשן שלם על כתפיו.
יש לו את האנרגיה הזו של כוכב אקשן אולד-סקול שקצת חסר לנו היום (אולי אלן “המקרר האנושי” ריצ’סון?), פאוול לעיתים מזכיר לי את טום קרוז הצעיר (שבמקרה, הוא חבר קרוב שלו) בכריזמה הבלתי מתאמצת, וגם יש בו משהו מהקשיחות הפיזית של שוורצנגר (מינוס המבטא הכבד, תודה לאל).
אתה מאמין לייאוש שלו, אתה קונה את הזעם שלו, ואתה מוחא לו כפיים כשהוא סוף סוף מחזיר מלחמה.
ברוב סרטי האקשן הגיבור נמדד באיכות הנבלים שלו, וב”הנרדף” יש שני נבלים שהופתעתי מכמה ששנאתי אותם, אבל לטובה, כי אני מאוד אוהב את השחקנים שמשחקים אותם.
הראשון הוא מפיק הרשת (ג’וש ברולין עם שיניים תותבות שגורמות לו להיראות כמו דמות מ”המסכה”), האיש שרואה בני אדם כנקודות רייטינג וכל מוות כהזדמנות עסקית.
השני, והמבריק לא פחות, הוא מנחה התוכנית (קולמן דומינגו בהופעה שגונבת כל סצנה שהוא נמצא בה). הדמות של דומינגו היא התגלמות הרוע בחליפה יקרה.
סוציופת כריזמטי עם חיוך של מיליון דולר, שמנהל את ההוצאות להורג הפומביות כאילו היו טקס פרסי האוסקר.
הרגעים שבהם שני אלו מנהלים את הנרטיב מאחורי הקלעים הם מהטובים בסרט, ומדגימים בדיוק למה הסרט הזה כל כך מוצלח הוא מבין שהרוע האמיתי הוא לא הצייד במסכה, אלא המפיק בחליפה.
אבל איפה אדגר רייט?
עד כאן, הכול נשמע מצוין. אז איפה הבעיה? באופן אירוני להחריד, הנקודה החלשה ביותר בסרט היא הבמאי שלו, אדגר רייט.
אני רוצה להזכיר רגע: זה אותו אדגר רייט שלפני כעשור (וואו, עבר עשור) עזב את הפקת “אנטמן” של מארוול כי הוא נלחם על החזון הייחודי שלו, ולא הסכים ליצור את אנטמן כסרט מארוול שבלוני.
לכן, האירוניה צורבת במיוחד כשהוא מגיש לנו את “הנרדף”, סרט שמרגיש קצת כמו סרט אולפנים שבלוני.
אני מעריץ שרוף של רייט. מ”מת על המתים” דרך “סקוט פילגרים” הגאוני ואפילו “בייבי דרייבר” זכור לי לטובה, האיש הוא גאון ויזואלי עם טביעת אצבע סגנונית שאי אפשר לטעות בה.
העריכה המהירה, הסנכרון המושלם בין סאונד לתמונה, השנינות הוויזואלית, כל אלה הם חלק מסימני ההיכר שלו שאני זוכר שלמדתי עוד בתור תיכוניסט במגמת קולנוע והקסימו אותי אז כמו שהם מקסימים אותי היום.
וכאן? הם כמעט לא קיימים. שלא תבינו אותי לא נכון, “הנרדף” הוא לא סרט שמבוים רע. הוא מבוים באופן מאוד מקצועי.
סצנות האקשן טובות, הקצב מהודק, ובניית העולם, אם עדיין לא הבנתם, אפקטיבית. אבל הוא מבוים באופן תבניתי. גנרי. אם לא הייתי יודע שזה סרט של אדגר רייט, בחיים לא הייתי מנחש.
חסרה כאן החוצפה, הויז’ואלים המטריפים והמהירים, ה”רייט-איזם” הזה שהיה יכול להרים את הסרט הזה לגבהים חדשים. במקום זה, קיבלנו מוצר אולפנים מהוקצע, אבל קצת נטול נשמה סגנונית.
השורה התחתונה – מה חשבנו על “הנרדף”?
“הנרדף” הוא סרט חזק, מטריד ורלוונטי להחריד. הכוח האמיתי שלו הוא לא בסצנות האקשן (למרות שהן מעולות), אלא בביקורת החברתית הנוקבת שלו.
הוא מטיח לנו בפנים מראה לא נעימה על תרבות הרייטינג, הפייק ניוז, והצימאון הקולקטיבי שלנו לדם, כל עוד הוא מוגש לנו כבידור.
האם הוא עדין? ממש לא. אבל קצת כמו “מראה שחורה“, אנחנו אמורים להרגיש לא בנוח כשאנחנו צופים בזה, אנחנו אמורים לגלות שאנחנו לא שונים בהרבה מהקהל שמריע באולפן לקול בידור זול על חשבון חיים של אחרים, וזה בהחלט מטריד.
בסופו של דבר, “הנרדף” הוא סרט אקשן לא רע בכלל, שעטוף בסאטירה חברתית חשובה ומדאיגה.
גלן פאוול הוא כוכב, הנבלים נהדרים, וגם אם זו לא עבודת הבימוי הכי טובה של אדגר רייט, זו עדיין צפייה טובה לכל מי שרוצה להרגיש קצת לא בנוח לגבי העולם שבו אנחנו חיים.
