יש דמויות בקולנוע שלא צריכות לדבר כדי שנבין אותן. הן בנויות מצללים, צלילים, והדרך שבה הן נעות. הטורף במשך שנים היה דמות כזאת – יצור חייזרי שהפך במשך ארבעה עשורים לסמל של כוח, ציד, והחוקים הלא-כתובים של כבוד לוחמני (קצת כמו קלינגונים מינוס האופציה לדבר).
“הטורף: שטח פראי” (Predator: Badlands) לוקח בפעם הראשונה את הדמות הזו, מפשיט ממנה את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים, וזורק אותנו עמוק לתוך העולם שלה. הפעם, אנחנו בצד השני של השריון.
דן טרכטנברג, שחזר לביים את “שטח פראי” אחרי “הטרף” המצוין מ-2022 ו”רוצח הרוצחים” המעולה (כן, גם אם הוא מצויר!) ממשיך את קו ההתחדשות של הפרנצ’ייז.
אם “הטרף” היה סרט קטן ואינטימי על מפגש בין אינדיאנית צעירה לבין צייד מחוץ לעולם, “שטח פראי” הוא ההפך הגמור סרט מדע בדיוני גדול וצבעוני שמתרחק מכדור הארץ ושובר לא מעט מוסכמות שעד היום לא נשברו בפרנצ’ייז.
הטורף: שטח פראי – העלילה
דק (דימיטריוס שוסטר-קולואמטנגי) הוא צעיר משבט היאוצ’ה, הגזע הלוחמני שמוכר לנו כ”הטורפים”.
במונחים של שבט היאוצ’ה, הוא כישלון. הוא נולד טיפה קטן יותר ביחס לשאר השבט שלו ויותר מזה, הוא פישל במשימת הציד הראשונה שלו, חזר בלי ראש טרף לתלות על החגורה, ובתרבות שבה הכבוד שווה הכול – כלום שווה מוות.
לפני שהוא מוצא להורג, דק נשלח למסע הישרדות על כוכב פראי בשם ג’נה, שמוכר כשדה ציד בלתי אפשרי עם סביבה שרק מנסה להרוג אותך (כן, גם העצים והפרחים מנסים להרוג אותך), ובו דק מנסה להביא את הציד האולטימטיבי – ראשו של הקאליסק האיום – היצור הכי חזק בשרשרת היצורים של ג’דה.
הבעיה? יש שם לא רק יצורים מסוכנים, אלא גם עוד גוף שמנסה לצוד את הקאליסק – תאגיד וויילאנד-יוטאני (כן, אלו מ”הנוסע השמיני”) שמבצע ניסויים בכוכב והיצורים שבו מתוך אינטרס עסקי.
טורף עם לב זהב
הרעיון להפוך את הטורף לגיבור נשמע על הנייר כמו רעיון ממש גרוע. בכל זאת, מדובר בדמות שעד היום כל המסתורין מאחוריה היה שהיא פשוט יצור אלים שחי בשביל המצוד ומתחבא בצללים עד הרגע הנכון.
ולמרות שזה נשמע כמו רעיון גרוע, הוא עובד בצורה מפתיעה. דק אולי טורף וצייד, אבל בג’דה ובסרט הוא גם ניצוד.
הוא חווה בושה, חרטה, ואפילו סקרנות לגבי עולם שמעבר לקוד הצייד הנוקשה של עמו, משהו שעד היום לא ראינו כמעט בפרנצ’ייז, וזה שינוי כיוון משמעותי (שטכטרברג כבר התחיל ב”רוצח הרוצחים” הנהדר).
“שטח פראי” לא מפחד להציג את היאוצ’ה בתור תרבות שלמה עם היררכיות, אמונות, ופוליטיקה פנימית במקום להציג אותם בתור מפלצות מסתוריות עם קסדות.
ואיפשהו בתוך כל זה, כשדק מביט בשמיים או שואל את ת’יה “למה בני אדם מפחדים מהמוות”, הסרט מצליח להיות הרבה יותר אנושי מרוב סרטי המד”ב האחרונים.
האם זה פוגע במסתורין ובמיתולוגיה של הטורף? רק אם אתה צופה הדוק שקשה לו עם שינויים.
אבל זה גם מה שהופך את הסרט הזה למעניין באמת – הוא מרשה לעצמו לקחת את היצור הכי קר ומסתורי ולחפש לו לב. (משהו שהתחילו לחקור גם ב”נוסע השמיני” עם “כדור הארץ”)
כש”שומרי הגלקסיה” פגשו את היאוצ’ה
על ג’נה דק פוגש את ת’יה (אל פנינג), סינטטית מדגם ישן של תאגיד וויילאנד-יוטאני. היא נשלחה לכוכב במסגרת משימת מחקר, או לפחות זה מה שהיא חושבת.
מערכת היחסים של דק ות’יה היא לא משהו חדש בקולנוע, ונכון שכבר ראינו לא מעט ציוותים כאלו של דמות רצינית שלא מדברת יותר מדי יחד עם יצור או רובוט מתחכם שמנסה לאזן אותו.
אז כן, בסוף “שטח פראי” הוא סרט צמד (buddy movie) בתחפושת של סרט אקשן-מד”ב.
במקומות מסוימים זה מרגיש כמעט אבסורדי שהגענו לשלב הזה בפרנצ’ייז – הצייד האימתני והסינטטית מלאת הציניות מתווכחים על מוסריות הציד, אבל אפילו אני מודה שיש בזה משהו רענן.
הסרט סוף-סוף מרשה לעצמו קצת לצחוק על עצמו, על הז’אנר, ואפילו על הפרנצ’ייז כולו.
והנה העניין, הקלילות הזו לא בהכרח פוגעת. להפך, היא מציגה לפרנצ’ייז אלמנט חדש: כיף. לא צריך כל הזמן לשבת מתוח ולחכות מאיפה יגיע הטורף הבא.
לפעמים כיף פשוט לצפות ביצורים שמנסים לשרוד על כוכב שרק מנסה להרוג אותם. מה שעוד מפתיע זה שאת כל זה הוא מצליח לעשות עם דירוג לגילאי 13 ומעלה בלבד, ועדיין מצליח להרגיש אחד האלימים והברוטליים בסדרה. איך? אין דם “אנושי”.
במקום זה, כל יצור מדמם בצבע אחר – סגול, כחול, כתום, לבן, ירוק, רק לא אדום. זה טריק דיסני קלאסי, אבל הוא מצליח לעבוד בצורה כל-כך יפה, וגם יכול להביא קהל יותר צעיר לפרנצ’ייז, אז זה נסלח.
יאוצ’ה למתחילים
“הטורף: שטח פראי” עושה עוד משהו שאף סרט בסדרה לא העז לפניו: הוא מכניס אותנו עמוק לתוך התרבות של היאוצ’ה.
בפעם הראשונה (טכנית השנייה) אנחנו רואים את המבנים שלהם, את טקסי החניכה, את הדינמיקה בין השבטים, ואפילו את הדרך שבה הם מסתכלים על עולמות אחרים.
זו אולי הפעם הראשונה שאנחנו רואים את הציידים לא רק כ”יצורים עם קסדות”, אלא כגזע עם קוד אתי, היררכיות, ופוליטיקה פנימית. יש חוקים, יש שושלות, יש מאבקי כוח.
מי שעד היום הכיר את הסדרה רק דרך הסרטים הקלאסיים יופתע לגלות עד כמה העולם הזה עמוק.
וזה גם אחד ההישגים הגדולים של טרכטנברג – הוא מצליח לגרום לנו להזדהות עם יצור שעד היום ראינו אותו כמכונת הרג ותו לא.
דק הופך לסמל של מי שמנסה להרוויח את מקומו בעולם אכזר, והמאבק שלו מרגיש כמעט אנושי, אפילו אם הוא One Ugly Motherfucker.
השורה התחתונה – מה חשבנו על “הטורף: שטח פראי”?
תראו, בסוף אי אפשר להתעלם מהעובדה שדיסני עומדת מאחורי הסרט הזה.
יש לא מעט אנשים (כולל אותי) ששאלו את עצמם “איך דיסני יכולה לעשות סרט טוב של הטורף שמדורג לגילאי 13 ומעלה ומציגה את הטורף בתור הגיבור של הסרט?” – אבל האמת? זה עובד באופן כמעט מפתיע.
אין ספק שהיד של דיסני ניכרת בסרט. הוא הרבה פחות קודר, יחסית פחות גרפי, אבל יותר נגיש. וזה לא בהכרח דבר רע.
טרכטנברג מבין את הפרנצ’ייז ואת העולם החדש, הוא לא מנסה לשחזר את סרטי האימה של שנות ה-80, אלא לעדכן את הטורף לדור החדש. עולם שבו מד”ב צריך להיות לא רק מפחיד, אלא גם מרגש, מהנה, ואפילו יפה לעין.
אם “הטרף” ו”רוצח הרוצחים” היו ניסיון להחזיר את הסדרה לשורשים, “שטח פראי” הוא ניסיון לפתוח אותה לעתיד – והעתיד הזה נראה טוב.
שירות לציבור: סצנת ה”אפטר קרדיטס” מופיעה ממש שנייה אחרי שקופית עם שם הסרט ולפני הכתוביות, אז אפשר ללכת ממש אחריה.
