אם יש דמות שמזוהה עם די.סי קומיקס, זו דמותו של סופרמן. הוא תמיד היה הדמות שסביבה נבנה הכל – האייקון, התקווה, נער הצופים האולטימטיבי.
אלא שבשנים האחרונות, יקום הקולנוע של די.סי חווה לא מעט טלטלות, ריבוטים וניסיונות חוזרים למצוא את הטון הנכון. ועכשיו, שהמושכות בידיים של ג’יימס גאן, מגיע הסרט החדש של סופרמן, כצעד ראשון לבניית יקום קולנועי חדש, שאפתני ומלא צבע.
“סופרמן” החדש הוא סרט טוב מאוד ברוב חלקיו, גם אם הוא רחוק מלהיות מושלם. הוא נושא עליו את החותם הברור של ג’יימס גאן, לטוב ולפעמים פחות טוב.
אבל מעל הכל, הוא מצליח להחזיר את הדמות של סופרמן למקום קצת יותר אנושי ונגיש, ולייצר תחושת אופטימיות לגבי העתיד של די.סי על המסך הגדול.
סופרמן – העלילה
“סופרמן” תופס את קלארק קנט (דייוויד קורנסווט) שלוש שנים לאחר שהכריז על עצמו כסופרמן, מנסה לעשות ג’אגלינג בין להיות עיתונאי מן השורה לבין להציל את העולם מעוד מלחמה מיותרת.
העולם מתחיל להבין שיש מישהו חדש בשמיים, וקלארק מנסה להבין מה המקום שלו בו – ככתב צעיר בדיילי פלאנט וכגיבור-העל החזק ביותר על פני כדור הארץ. מולו ניצב לקס לות׳ור (ניקולס הולט), הטייקון הגאון שרואה בסופרמן לא מושיע, אלא איום שצריך להעלים בכל מחיר.
הרבה גאן – לפעמים קצת יותר מדי
היתרון והחיסרון הכי גדולים של “סופרמן” החדש הם אחד – הסרט הזה הוא מאוד “ג’יימס גאן” – לטוב ולרע.
מצד אחד – הסרט מלא רגעים מבריקים, הומור שמגיע ברגעים הנכונים (ברוב הפעמים), רגעים אנושיים, דמויות צבעוניות, ואווירה של קומיקס אמיתי שעבר למסך הגדול ולא בהכרח “הגרסה ההוליוודית של קומיקס” שכבר התרגלנו לראות. גאן יודע להכניס רגעים מרגשים לצד סצנות אקשן מקוריות, ולהזכיר לנו שגיבורי-על הם קודם כל אנשים.
מצד שני – לפעמים זה פשוט יותר מדי. יש בסרט המון דמויות, המון קריצות לעתיד, המון רפרנסים למי שיבין אותם, המון בניית יקום (מהממת יש לציין), עד שזה מרגיש קצת מתיש. מדי פעם הרגשתי כאילו אני צופה בסרט אחד, ואז קפצתי לסרט אחר, ואז חזרתי לעלילה הראשית – הכול באותה רבע שעה.
זה כן מאוד מזכיר קריאה של קומיקס בבניה שלו, אבל בקומיקס אני יכול לקחת את הזמן שלי לקרוא אותו, ופה הרגשתי שהסרט פשוט מנסה להראות הרבה אז הוא רץ ממקום למקום.
בנוסף לזה, אי אפשר להתעלם מזה שגאן עדיין גאן. הוא מותח את הגבולות של מה שמתאים לסרט סופרמן. ההומור שלו לפעמים גולש למחוזות בוגרים יותר, יש אלימות ברמה סבירה, לא מעט רמיזות מיניות שמוחבאות היטב (ולפעמים גם ממש לא מוחבאות בכלל), ולעיתים תחושה שהוא ממש רוצה ללכת עוד צעד אחד לתוך סרטים שמדורגים לגילאים גבוהים יותר, אבל אז הוא נזכר שזה סופרמן וזה צריך להיות נגיש אז יש עליו דירוג של PG-13.
ואולי טוב שכך. כי ברור שאם היו נותנים לו לגמרי לעשות מה שהוא רוצה, היינו מקבלים סרט הרבה יותר פרוע, כנראה הרבה מעבר למה שסופרמן אמור להיות עבור קהל רחב.
הליהוקים – פגיעות בול כמעט לכל אחד
אבל אם יש משהו שגאן הצליח בו בענק – זה הליהוקים.
דייוויד קורנסווט הוא סופרמן נהדר. כשצפיתי בו לפני כמה שנים ב-“הפוליטיקאי” של נטפליקס, אני ממש זוכר שהמחשבה הראשונה שלי הייתה “היי, הוא נראה כמו סופרמן”. והאמת? צדקתי. הוא מביא איתו גם את הפיזיות הנדרשת לדמות וגם המון אנושיות וחיוך אמיתי.
סופרמן שלו הוא פחות “אל מיתולוגי” ויותר בחור טוב, עם ספקות, עם לב ענק ועם תחושה שאפשר לשבת איתו על בירה ולדבר על החיים.
רייצ’ל ברוסנהאן מגלמת את לויס ליין בצורה מעולה. זו אחת הגרסאות הכי מוצלחות של הדמות שראיתי על המסך הגדול, שנייה רק ללויס ליין המצוירת מה-“הרפתקאותיי עם סופרמן” (אגב, ממליץ מאוד!). היא אינטליגנטית, עקשנית, לא מוכנה לשבת בצד, ויש לה כימיה מצוינת עם קורנסווט – אלמנט שהוא תמיד חשוב בסרטי סופרמן.
לויס שלה היא גם עיתונאית חוקרת חדת לשון וגם דמות רגישה, והאיזון הזה נותן לסרט המון תחושה שמדובר בדמות בפני עצמה ולא “לויס של קלארק”.
ואז מגיע ניקולס הולט כלקס לות’ור. הוא לא “גונב את ההצגה” לגמרי, אבל הוא מביא גרסה הרבה יותר אפלה, קרה ומטרידה לדמות. פחות איל הון מגה-מגלומן ויותר פסיכופט חכם שמאמין שהוא היחיד שיכול להציל את האנושות – גם אם זה אומר להעלים את סופרמן.
זו פרשנות מעניינת שמוסיפה עומק לדמות. זה כנראה הלקס לות׳ור הכי מרושע שראיתי על המסך שלי – והיה לנו לקס לות’ור שהוא קווין ספייסי.
אבל גאן לא עוצר שם וכרגיל מביא אנשים מ”החבורה” הפנימית שלו לשחק תפקידי מפתח בהמשך היקום של די סי. למשל את אחיו, שון גאן, ששיחק את קרגלין בסרטי “שומרי הגלקסיה” ופה הוא עושה תפקיד קצר בתפקיד מקסוול לורד (אותו תפקיד ששיחק פדרו פסקל בוונדר-וומן 1984), או למשל ניית’ן פיליון שמגלם את גאי גארנר, הפקח הירוק, בצורה פשוט מבריקה.
הוא מצליח להיות מעצבן בדיוק במידה שגאי גארנר אמור להיות, והנוכחות שלו מוסיפה המון צבע ירוק ודינמיקה לסרט.
בסרט מופיע גם אדי גטהאגי שהופך את מיסטר טריפיק לדמות נהדרת עם יותר עומק ממה שציפיתי. גטהאגי, שב-“אקס-מן: ההתחלה” היה לחלוטין מבוזבז (צדק לדארווין!) וסוף סוף מקבל כאן תפקיד שמאפשר לו להראות מה הוא שווה.
מיסטר טריפיק הוא אחת מהפתעות היותר טובות שלא ציפיתי להם בסרט, ואני אפילו אגיד שהייתי לגמרי רואה סדרה שלו קצת כמו מה שגאן עשה עם “פיסמייקר” אחרי יחידת המתאבדים שלו.
השורה התחתונה: מה חשבנו על “סופרמן”
“סופרמן” של ג’יימס גאן הוא צעד גדול קדימה עבור די.סי. הוא מחזיר את סופרמן למקום קצת פחות אלוהי וקצת יותר אנושי, ומצליח להזכיר לנו שאפשר לספר את הסיפור של קלארק קנט גם בלי להפוך אותו לפסל שיש ענק ונטול רגשות (סליחה הנרי קאביל).
הוא אולי עמוס מדי לפעמים, ולעיתים מרגיש כמו חמש סרטים דחוסים לסרט אחד, אבל הוא גם סרט עם לא מעט נשמה, עם ליהוקים מעולים, אנרגיה טובה והבטחה גדולה ליקום קולנועי חדש.
אם זה הצעד הראשון של די.סי לעידן חדש, אני בהחלט באופטימיות זהירה לגבי העתיד של די.סי.
שירות לציבור: לסרט יש שתי סצנות פוסט קרדיטס – הראשונה חמודה ממש וגם מספיק מוקדם בכתוביות כדי להישאר והשניה די מיותרת – לבחירתכם.
