הקומדיה הפרועה והגסה הוא ז’אנר שהיה ענק בשנות ה-90 והאלפיים המוקדמות, אך נראה כי דווקא בשנים האחרונות, עם מספר מצומצם של קומדיות שנעשות בשנה, הוליווד פנתה לקומדיות קצת יותר איכותיות שעדיין משלבות את הגסות הזו, אך בצורה שגם מביאה עימה ערך מוסף ולא רק הומור למסטולים.
סרטים כמו “חורשות את הלילה” (Booksmart), “לילה בטירוף” (Game Night), “מאבדים את זה” (Blockers) ו-“ילדים טובים” (Good Boys) ניצבו כלהיטים הגדולים של השנים האחרונות בתחום.
אך דווקא השנה, נראה כי הוליווד עושה אחורה פנה, וחוזרת לתקופה של “אמריקן פאי”. לפני מספר שבועות קיבלנו את “לא לוקחים קשה” (No Hard Feelings) עם ג’ניפר לורנס וכעת מגיע “דוגי סטייל” (Strays) של וויל פארל.
דוגי סטייל – העלילה
הסרט עוקב אחר הכלב רג’י (פארל), שהתברך בבעלים שלא סובל אותו. כשרג’י מרים זוג תחתונים בבית של דאג (וויל פורטה) שבהחלט אינם שייכים לחברתו, הזוג נפרד ולדאג נמאס סופית מהכלב הנודניק. דאג מחליט לנטוש את הכלב בעיר זרה, שם הופך רג’י לכלב רחוב.
רג’י מתחבר עם חבורה של כלבי רחוב אחרים, שמראים לו כיצד נראים החיים הטובים והחופשיים, אך גם מכירים אותו לרחובות הקשים והאכזריים. כשהוא מבין שהבעלים שלו אף פעם לא באמת אהב אותו, דאג מחליט לנקום ויוצא עם החבורה למסע לעבר הבית של דאג – במטרה לנשוך לו את הזין.
ארבע רגליים טוב, שתי רגליים רע
הפרמיס של הסרט הוא כמובן רק תירוץ, דרך להוביל את הכלב הנבגד למסע משעשע בו ילמד על ערכה של חברות אמיתית אבל בעצם פשוט יהווה קרקע להרפתקה משוגעת ומלאת בדיחות פיפי-קקי.
רוב הסרט נשען על המתח בין כלבים לבני אדם, כאשר בעלי החיים מבינים שבעוד הם חבריהם הטובים ביותר של האדם, הבעלים שלהם לא בדיוק רואים אותם באותה צורה.
בין השאר אנו לומדים להכיר את האנטר (רנדל פארק, “וונדהויז’ן”), כלב משטרה שאיבד את עבודתו וכעת עובד בבית אבות, מגי (איילה פישר, “וידויים של שופהוליק”), שבעליה המשפענית זנחה אותה לטובת כלבה צעירה ומודרנית יותר, ובאג (ג’יימי פוקס), ששולט ביד רמה ברחובות על אף גודלו המיניאטורי.
כל אחד מהם חווה אכזבה מבני האדם, ועל אף הפגיעות הם רואים בכך ככרטיס שלהם לחופש. ועדיין, ברובו הסרט לא נאחז באיזו אמירה מעניינת במיוחד על יחסי בעלים וחיות מחמד ובעיקר מהנדס בדיחות שכל מי שהיה בסביבת כלב יזדהה עימן גם אם אינן מצחיקות במיוחד.
בין הסצינות ניתן למצוא התייחסויות לכל מה שהתסריטאי מצא בדף הויקיפידיה של הערך “כלב”. פחד מזיקוקים, שתן כדרך לסימון טריטוריה, הימנעות משוקולד וכו’.
שמות מרשימים עם תוצר חלש
הסרט מרגיש כטיפוסי במיוחד לז’אנר הקומדיות העבשות לבני נוער. כלבים מדברים, בדיחות זין וסצינות הגעלה שמטרתן לזעזע את בני הנוער של היום, שכנראה יוצרי הסרט סבורים שלא צפו בדברים הרבה יותר גרועים בטיק-טוק.
ההפתעה מגיעה בעיקר בעקבות המעורבים בסרט. סרטיו של פארל אמנם תמיד שטותיים, אך השחקן מעולם לא ירד לרמה כזו ובדרך כלל סיפק קומדיות חכמות יותר.
תסריטאי הסרט, דן פרולט, אמון על הסדרה המצוינת של נטפליקס “חוליגן אמריקאי” (American Vandal) שעשתה לכולנו בית ספר על איך לוקחים בדיחת פין פשוטה והופכים אותה לסאטירה בועטת ומרגשת על דוקו-פשע, עם אחת התובנות הנוגעות ביותר בטלוויזיה על יחסי מעמדות בתיכון.
עם התסריט של “דוגי סטייל” נראה שפרולט שכח את הסאטירה והסתפק בבדיחות הזולות ללא ניסיון לומר משהו בעזרתן. אפילו הבמאי, ג’וש גרינבאום, כבר הביא לנו יצירה מוצלחת מזו בשנה שעברה עם “בארב וסטאר יוצאות לויסטה דל מאר”, שהצליח לייצר את הסיטואציות המגוחכות ביותר בקולנוע בעשור האחרון ועדיין לשלב בהן הומור טוב-לב ולא לצורך הגעלה.
עם כל השמות האלו מאחורי הקלעים, “דוגי-סטייל” בעיקר מזכיר את הפאשלה הגדולה של הוליווד משנת 2013, “סרט 43” (Movie 43), בו הצליח מפיק הוליוודי ידוע לשכנע את כל המי והמי של התעשייה לביים ולשחק באנתולוגיה מזוויעה שנכתבה על ידי תסריטאים מתחילים.
ואולי בכל זאת מדי פעם אנו צריכים איזו בריחה לקומדיה מטופשת שבה אפשר לכבות את המוח לשעה וחצי וליהנות מהרעיון השחוק של “כלב מדבר”, גם אם אין לו באמת יותר מדי מה להגיד.
השורה התחתונה: מה חשבנו על “דוגי סטייל”
“דוגי-סטייל” מכיל שלל בדיחות גסות, ועל כן מוגבל לצפייה מגיל 16 ומעלה. בפועל, גיל 16 הוא בדיוק קהל היעד של הסרט, ומבוגרים ממנו סביר שכבר ראו את כל הבדיחות האלו בסרטי הקומדיה של התבגרותם.
לכל דור מגיעות כמה כאלו, ונראה כי זהו תורו של הסרט הזה להציג לדור הצעיר את מה שהדור שלפניו למד מ“יורו טריפ” ו“ואן ויילדר יחצ”ן המסיבות”.
בבדיקה מהירה בגוגל נראה שגם לפארל וגם לפוקס יש כעת ילדים בסביבות הגיל הזה, כך שזה יכול להסביר את המשיכה לז’אנר. כעת גם ילדיהם יוכלו לצפות בסרט ולעשות את מה שכל בני הנוער בגיל הזה עושים – להיות מובך מההורים.
