בשנת 2018 אניש צ’גנטי ביים את הסרט “חיפוש”, סרט מתח שכולו מתרחש במסכי המחשב/סמארטפון/טלוויזיה של הדמויות ואנחנו נחשפים אל הסיפור דרך המדיומים האלו.
הסרט היה מוצלח מספיק כך שסרט המשך היה מתבקש מאוד, והנה כ-5 שנים לאחר מכן אנחנו זוכים לקבל את “נעדרת” (Missing), סרט המשך (לא ישיר, אל תדאגו) באותו הקונספט, כשהפעם צ’גנטי עובר לכיסא המפיק. אבל האם הגימיק של הסרט הראשון עובר גם בפעם השניה?
נעדרת – העלילה
ג’ון (סטורם ריד, “אופוריה” ותיכף גם “האחרונים מבינינו”) היא מתבגרת שלא ממש מסתדרת עם אמא שלה, לכן היא שמחה מאוד כשאמא שלה ובן זוגה טסים לחופשה בקולומביה ומשאירים לה את הבית.
לאחר כל המסיבות והבאלגן בבית, כשהיא נוסעת לאסוף אותם משדה התעופה היא מגלה שהם לא חזרו מהחופשה שלהם ומתחילה לחקור את הנסיבות שהובילו להיעלמותם.
מה שהיא לא יודעת זה שהאמת בקשר למקום הימצאם חושפת סודות וטוויסטים שעלולים להשפיע על המשך חייה.
טוויסט על טוויסט על טוויסט
התקציר של עלילת הסרט נשמע קצת מסתורי, אבל “נעדרת” הוא מהסרטים עליהם מומלץ לדעת כמה שפחות, כך שתוכלו ליהנות ממנו כמה שיותר.
לסרט לוקח קצת זמן להניע, שכן הוא צריך תחילה לבסס את העלילה, אבל מהרגע שהוא תופס קצב הוא זורק לצופה טוויסטים בקצב מסחרר שלא יבייש ספר מתח טוב.
באופן כללי, כל התחושה של הסרט היא שהוא בנוי כמו ספר מתח טוב, ואני בהחלט אוהב ליהנות מידי פעם מספר מתח טוב.
מחויב לקונספט
כשיצא “חיפוש” בשנת 2018, יוצרי הסרט כנראה לא תיארו לעצמם שסרט ההמשך יתרחש בעולם שבו התפיסה והשימוש שלנו בתקשורת דרך האינטרנט ישתנה ויורחב עוד יותר בעקבות הקורונה.
כמובן שזה פועל לחלוטין לטובת הסרט כשכל שוט ופריים בו מרגיש מוקפד ומאוד מתוכנן מבחינת האפליקציה שבה הוא משתמש באותו הרגע.
אני לא יודע כמה חברות מימנו את הסרט, אבל ניתן לראות בו המון פרסום “סמוי” לחברות כמו אפל, גוגל ואפילו כמה חברות אבטחה מוכרות בשוק.
כחובב טכנולוגיה הבקיא בתחום, מבחינתי לא הבחנתי בפרסום הסמוי כמעט בכלל, וראיתי בו יותר כשימוש בכלים שמפעילים את הנרטיב (ואפילו מעודכנים לגרסאות התוכנה המעודכנות ביותר נכון לכתיבת שורות אלו).
יתרה מכך, מכיוון ש”נעדרת” הופך את הנוסחה של “חיפוש”, שבה ג’ון מחפשת את אמא שלה במקום אב שמחפש את הבת שלו, אפשר לראות שהסרט עבר סוג של “ג’נ-זי-פיקציה” (התאמה לדור ה-Z).
באופן השימוש במחשב, למשל, הגיוני שבדפוס ההתנהגות שלה ג’ון תשאיר פשוט מסכים פתוחים במחשב שלה כולל מסך של שיחת פייס-טיים פתוחה, שמאפשרת לנו לראות את המתרחש מחוץ לכותלי המסך רוב הזמן.
הקצב המהיר של הסרט מאפיין מאוד את דור ה-Z, ואפילו הפלטפורמות בהן ג’ון משתמשת (אפילו טיקטוק קיבלו חלק בסרט), מעידות על המחשבה הרבה בהפקה שלו ובהתאמה שלו לקהל היעד.
ופה פחות או יותר מתחילה הבעיה היחידה שלי עם הסרט. מכיוון שהוא כל-כך עכשווי ובנוי בצורה שמתאימה לקהל יעד מסויים הוא סרט מאוד זמני.
כלומר, הסיפור שלו הוא על זמני והוא באמת מותח וטוב, אך יתכן שמי שיצפה בו בעוד כך וכך שנים יסתכל עליו וירגיש שהוא מאוד מיושן ולא עובר את מבחן הזמן מבחינת הפורמט שלו, כי הטכנולוגיה והכלים שאנחנו משתמשים בהם מתפתחים בקצב מהיר.
אני מניח שזו שאלה שמתאימה יותר לאנשים שיצפו בסרט בעתיד, אבל למי שיצפה בו בשנים הקרובות כנראה לא תהיה בעיה.
השורה התחתונה: מה חשבנו על “נעדרת”
למרות שלוקח לסרט זמן עד שהוא מצליח לתפוס קצב, ולמרות שהסוף שלו קצת מותח את גבולות ההיגיון, “נעדרת” הוא אחד מסרטי המתח הטובים שראיתי בשנים האחרונות.
עם פנייה ישירה לדור ה-Z וטוויסטים מפתיעים שנזרקים לכיוון הצופה פחות או יותר עד סוף הסרט, אני לא רואה סיבה לא לראות אותו (אלא אם אתם לא אוהבים סרטי מתח, אבל זה כבר סיפור אחר).
