ביקורת סדרה: ברוכים הבאים לצ’יפנדיילס – איך לא להצליח בעסקים

מכל פלטפורמות הסטרימינג, דווקא דיסני היא זו שמביאה לנו את הסיפור השערורייתי של מועדון הצ’יפנדיילס, אשר היה הראשון להציע מופע חשפנות שמיועד לנשים בלבד בו הגברים הם אלו שמתפשטים.

זהו לא בדיוק תוכן שצועק ‘דיסני!’ אבל מדובר בהפקה של רשת הולו וערוץ FX השייכים לתאגיד. וכך המיני סדרה “ברוכים הבאים לצ’יפנדיילס” (Welcome to Chipendales) נוחתת אצלנו בדיסני+.

ברוכים הבאים לצ’יפנדיילס – העלילה

הסדרה מגיעה מבית היוצר של רוברט סיגל, שהביא לנו בשנה החולפת גם את “פאם וטומי” (אף היא בדיסני+), והיא חושפת את סיפורו של סומן “סטיב” בנרג’י (קומייל ננג’יאני, “עמק הסיליקון”), מהגר הודי שהגה בשנות ה-80 את הרעיון למועדון החשפנות ובנה את השם צ’יפנדיילס לכדי המעצמה שרבים מכירים עד היום.

בתחילת הסדרה סטיב הוא עובד מצטיין בתחנת דלק אשר מקבל את ההזדמנות לנהל את התחנה אך מסרב, כדי להגשים את חלומו לפתוח מועדון מצליח בלוס אנג’לס כמו גיבורו יו הפנר, מייסד פלייבוי.

סטיב הוא איש בודד וחסר חיי חברה, אשר הצליח לחסוך בעבודה מספיק כסף כדי לפתוח את העסק פשוט מעצם העובדה שלא בזבז אגורה במהלך שנים. אך כאשר הזמן מגיע להגשים את החלום, סטיב לא באמת יודע דבר על תהליך פתיחת עסק משלו, ובטח שלא על חיי הלילה של הוליווד.

האייטיז קמים לתחייה

מה שמתחיל בכישלון הופך לאט להצלחה כאשר פעם אחר פעם סטיב נתקל באנשים מוכשרים ומיומנים ממנו שמסייעים לעסק ומרימים אותו. הסדרה מתחילה לשאול האם באמת מדובר בסיפור הצלחתו של מהגר שכל הסיכויים נגדו, או שמא באדם נצלן שרק עומד בדרכם של אלו שבאמת מגיע להם?

הסדרה מתרחשת כאמור בשנות ה-80, והיא מצליחה להחיות היטב את אור הזרקורים הסליזי של לוס אנג’לס באותה תקופה. שמרנות פרברית שמשתחררת בלילה במועדונים מלאי סלבריטיז, מין, סמים ופשע.

מועדון הצ’יפנדיילס מהלך על התפר בין בידור תיאטרלי אומנותי לבין ניצול כלכלי חסר בושה. וזה גם מה שעומד במרכז הסכסוך הגדול של הסדרה.

רוב הדרמה מתמקדת במאבק בין סטיב לכוריאוגרף שלו, ניק, אשר נשכר כדי ליצור את הריקודים והסיפורים שעומדים מאחורי האקט הפשוט של התפשטות. ניק, שמגיע מרקע של תיאטרון וטלוויזיה, מנסה למשוך לכיוון של מופע מרשים וייחודי, בעוד סטיב בעיקר מתמקד ברווחים וחסכונות וביצירת שם לעצמו בעיר.

סיפור שחייבים לדעת מראש

חווית הצפייה ב”ברוכים הבאים לצ’יפנדיילס” מוכיחה כשונה מאוד משאר סדרות ז’אנר הפשע האמיתי והביוגרפיות. המסע של סטיב אינו מאוד ברור, ולפעמים נדמה כי הסדרה לא לחלוטין בחרה איזה סיפור היא רוצה לספר. דמויות באות והולכות, רגעים משמעותיים חולפים ללא השלכות ודרמות קטנות מוצגות כאן כסצינות מוגזמות עם מוסיקה מפחידה שלא ברור כיצד היא שייכת.

בכל פעם שאנו חושבים שהגענו ל”בשר” של הסדרה, העלילה לוקחת פנייה חדה ועוברת לעסוק במשהו אחר לגמרי. רגע אחד היא מספרת על חווית המהגר בארה”ב, רגע אחר היא סיפור רומנטי על זוג אוהבים שמוציאים את הטוב ביותר זה מזו. אחר כך היא בכלל על גזענות, ואז על פשע ובתי משפט ועל טראומת הורות ובשלב זה כבר אפשר להפסיק לנסות לנחש על מה הסדרה באמת.

אחרי מספר פרקים מתסכלים וחסרי כיוון, כבר הייתי מוכן לסמן את הסדרה כפספוס. אך התמונה פתאום התבהרה – “ברוכים הבאים לצ’יפנדיילס” היא סדרה שהדרך היחידה ליהנות ממנה באמת היא לדעת מראש את הסיפור האמיתי עליו היא מבוססת.

זוהי בחירה משונה מאוד לסדרה בז’אנר. הסיפור שמאחורי הצ’יפנדיילס אינו סיפור מאוד מוכר, בטח שלא לקהל הרחב. ובאמת שמי שלא מכיר את הסיפור הזה ייצא מכל פרק בתחושת בלבול ותהייה לגבי למה ראינו את מה שראינו. הסיפור שמגוללת הסדרה מרגיש מבולגן וחסר מיקוד, אך מתברר טוב יותר עם סיומה.

מהבחינה הזו, עדיין מדובר בפספוס. בצפייה שניה הסדרה ודאי תהיה מהנה יותר, והרמזים לסיפור האמיתי שמאחוריה יוכיחו כשזורים בה מההתחלה. מי שמכיר את הסיפור לא יהיה כל כך מבולבל, אבל באותה מידה לא יחווה את הטלטלה של השתלשלות האירועים.

מי בעצם הכוכב כאן?

אין ספק שמה שכן עובד בסדרה הוא המשחק, עם צוות שמצליח להחיות את הטיפוסים המוזרים שמאחורי המועדון. מוריי בארטלט שגילם את מנהל המלון האהוב בעונה הראשונה של “הלוטוס הלבן” משחק את הכוריאוגרף ניק שנקרע בין עולמות ולא מצליח למצוא את דרכו.

אנה-לי אשפורד שכבר מיומנת בז’אנר מהעונה השלישית של “סיפור פשע אמריקאי” על פרשיית קלינטון/לוינסקי זוהרת כאן כמנהלת החשבונות החמודה של המועדון. אליהם מצטרפת גם השחקנית הותיקה ג’ולייט לואיס שלאחרונה עשתה קאמבק גם עם הלהיט “צהובות”.

דווקא ננג’יאני שמגלם את סטיב אינו מצליח לגרום לנו להתחבר לדמות שלו. סטיב הוא דמות בעייתית ושנויה במחלוקת מההתחלה, אך כדי להוביל סדרה הוא חייב לגרום לנו לאהוב אותו או לפחות לאהוב לשנוא אותו. בפועל, סטיב נשאר די משעמם ומתסכל לאורך הסדרה ודמויות המשנה נאלצות לקחת את המושכות במקומו.

השורה התחתונה – מה חשבנו על ברוכים הבאים לצ’יפנדיילס?

“ברוכים הבאים לצ’יפנדיילס” הייתה יכולה להיות סוג של “שובר שורות” אם הייתה נעשית נכון יותר. יש בה תמות מעניינות של אובססיה ותאוות בצע אך היא לא מצליחה לעסוק בהן בצורה מעודנת ובמקום שואבת יותר מדי מיצירות אחרות כמו “הסופרנוס” ו“הסנדק” – לעיתים אף על ידי חיקוי סצינות שלמות מהן, אבל בלי באמת להבין מה עשה אותן כה אהובות.

התחושה במהלך הצפייה היא שמדובר בשלוש או ארבע סדרות שעורבבו במהלך ההפקה ליצירה אחת. חלקן מאוד טובות, אך הבלאגן הזה לא מיטיב עימן ולא נותן להן לפרוח. הסיפורים שמסביב לסטיב מרתקים, אך בסופו של דבר הוא הדמות הראשית שלנו והכל עובר דרכו, והוא לצערנו פשוט לא מעניין מספיק.

אם הדרמה המרכזית בסדרה היא בין האמנות של הכוריאוגרף ניק ל”אובר דרמטיות” חסרת הטעם של סטיב – נראה כי מי שיצר את הסדרה הוא טיפוס יותר קרוב לסטיב מאשר לניק, וזה פשוט פועל לרעתה וגורם לנו לתהות מה היה קורה אילו המנהל האמנותי היה יותר בשליטה – על הסדרה, בדיוק כמו על מועדון הצ’יפנדיילס שבמרכז עלילתה.

“ברוכים הבאים לצ’יפנדיילס” תעלה בדיסני+ במלואה ב-11 לינואר.