המחצית השנייה של עונה 7 של “המתים המהלכים” (The Walking Dead) התחילה נפלא – עם קצב טוב, פיתוח דמות משמעותי ואיזון מוצלח בין טראש זבלוני לדרמה איכותית, משהו טוב ממש התחיל להתפתח בחדר הכותבים של הסדרה.
הפרק החדש, “תגידי כן” (Say Yes), מנסה להמשיך בנוסחה המחודשת. אך אבוי, משהו לא בדיוק עובד שם.
מכאן יתחילו ספוילרים לפרק – ראו הוזהרתם!
ברוכים הבאים לקרנבל
הכותבים של “המתים המהלכים” ממשיכים לאמץ לחיקם את העונה הזאת כעונה של סדרת זומבים בשנת 2017. בעולם הזה, ממנו חווינו כבר שש וחצי עונות, מזמן קשה להתייחס לזומבים ברצינות רבה. סוף סוף גם הדמויות מתחילות להפגין את זה.
“תגידי כן” לוקח את ריק ואת מישון ללונה פארק, בו הם זוכים להשתעשע בכל המתקנים האהובים עליהם – כלובים עם זומבים, גדרות עם זומבים, מבוכי ארגזים עם זומבים, וגלגל ענק. הוא לא עובד, אבל יש בו הרבה זומבים. בשביל ריק ומישון זה נופש, סדרה של ימי כיף שריק לא רוצה לחזור מהם, ומישון משתפת פעולה. ההתרחשות סביב ריק ומישון קומית ברובה, ונעה בין קומדיית טעויות לבין סלאפסטיק טהור, כדוגמת הגג שהתמוטט מתחת לרגליהם. על הנייר זה יכל להיות רעיון מאד מוצלח, אלא ששני דברים גדולים מאד לא מאפשרים לפרק למצות את הפוטנציאל שלו.
הראשון הוא, אבוי, דנאי גורירה (Danai Gurira), המוכרת לנו טוב יותר כמישון. כאשר גורירה לוהקה לתפקיד, אי שם בתחילת עונה 3, נדרש ממנה להביע רגשות שנעים בין חשדנות לכעס, ולהיראות ממש מגניב עם חרב סמוראים, ראסטות ובנדנה. והיא עומדת בכל הקריטריונים האלה בקלות. מאז, דמותה כמעט שלא התפתחה. בדומה לריק, דאריל ולאחרונה גם קארול, היא הדמות שמופיעה כדי להציל את המצב, כזאת שיכולה להתמודד לבדה עם נחיל ענק של זומבים, וגם עם כמויות לא מבוטלות של בני אדם מסוכנים. אבל בניגוד לאחרים, חסר לה את החן הדרוש לסצנות בהן סכנת חיים לא נשקפת לדמויות.
מהרגע שהקשר בין מישון לריק התחיל, הוא הרגיש מעט מוזר. הסיבה לכך היא שאמנם את ריק ראינו במגוון רחב של סיטואציות, את מישון אף פעם לא ראינו נינוחה. כאן, בפרק הזה, חוסר הנינוחות הזה מורגש יותר מכל. בניגוד לאנדרו לינקולן (Andrew Lincoln) המגלם את ריק, שהוכיח כבר לא פעם שהוא יכול לשחק כל מה שנדרש ממנו, הקלילות אותה מישון מפגינה בפרק מרגישה מאד מאולצת. זה מורגש במיוחד כשהם מתחילים לשחק עם הזומבים, לספור הריגות ולהתייחס להכל כמעין משחק – ריק מאד משכנע בנסיון שלו להרפות ולהרגע; מישון, מנגד, מרגישה כמעט רובוטית.
המכשול השני והגדול יותר להצלחת הפרק הוא הבימוי שלו. אמנם “תגידי כן” כתוב כקומדיית מצבים עם זומבים, כמעט כמו “זומבילנד” (Zombieland), הבמאי של הפרק גרג ניקוטרו (Greg Nicotero) לא קיבל את התזכורת. בעוד שהדמויות קוראות טקסט שגובל בקומי, וחלק מההתרחשויות ליצניות לחלוטין, כמו, למשל, הזומבי שנתקע עם צינור על ההדק והתחיל לירות בריק ומישון בטעות, שום דבר בבימוי של הפרק לא משתף עם זה פעולה. הפרק יודע להיות דרמטי כשצריך, אך ברגעים הקלילים או המשעשעים נראה שיש נסיון להתעלם מההתרחשות הביזארית הזאת ולהימנע ממנה כמה שאפשר.
לבסוף, עם סיומו של יום הכיף של ריק ומישון בלונה פארק, בו מופיע אייל שנורה באופן סימבולי, בתור מטאפורה די גסה וברורה גם ככה, ריק פולט על מישון את הסאבטקסט של הפרק כולו. מה שאמור היה להיות חזרה למציאות מתוך חלום זוגי ומבדר, הפך לנאום טרחני שחותם פרק די מביך. הקאה של סאבטקסט היא בעיה שקורית ב”מתים המהלכים” מדי פעם, אך בפרק זה היא הייתה חמורה במיוחד, ולוא דווקא סביב מישון וריק.
הסאבטקסט מת בייסורים
בינתיים, באלכסנדריה, הפרק מתמקד בטארה ורוזיטה. רוזיטה היא, חד משמעית, הדמות הנוראית ביותר של העונה הזאת. צוות הכותבים החליט שההתמודדות שלה עם מותו אברהם הולכת להתבטא בזה שהיא תהייה דוחה ומגעילה לכל מי שסביבה, עד לנקודה שזה נהייה סטראוטיפי ומעיק.
רוזיטה כועסת. זה מובן. היא כועסת על סשה, כי אברהם עזב את רוזיטה בשבילה. גם זה מובן. היא לחצה על יוג’ין ופגעה בו כדי שיכין בשבילה קליע. גם זה מובן. אבל כשכל המרכיבים מתחברים יחד, נוצרת דמות שנותרת חד מימדית ולא מעניינת. מבחינה מסוימת, הכותבים עשו נכון שלא הרגו אותה כשהיא ירתה בניגן, כיוון שבשלב הזה לא היה אכפת לנו, וזה היה מוות מעט “מבוזבז”, אפשר לומר. מצד שני, היא פשוט דמות מאוסה. כשהאב גבריאל אומר לה שהוא נתן לה עצה רק כי היא עצמה באה לחפש אותה, וכשטארה אומרת לה שתשמור את הארס שלה למושיעים, זה רק מדגיש כמה רוזיטה נהייתה קריקטורה של אלמנה זועמת.
היינו רוצים להבין אותה, להתחבר אליה, להרגיש את הכאב שלה ולחוות דרכה גם את הזעם שלה כלפי ניגן והמושיעים, אבל הצורה בה רוזיטה מתנהגת גורמת לנו רק לכעוס עליה עוד.
טארה, בינתיים, מתמודדת עם צרות משלה. המצפון שלה נקרע בין ההבטחה שהיא נתנה לקהילת הנשים המחומשת, לבין המחויבות שלה לריק ולאלכסנדריה, לאנשים שמסכנים את חייהם כדי למצוא נשקים למלחמה הכרחית במושיעים. הלבטים שלה ברורים ולא דורשים שום הסבר.
אף על פי כן, טארה מספרת את כל הלבטים שלה לג’ודית’ הקטנה, שכנראה לא מבינה אותה. זה נוח לה, לטארה, לפרוק את ליבה למישהו שלא יכול לספר, אבל זה מעיק לנו, לצופים, וגם ג’ודית’ לא מתרגשת, ומביטה בטארה עם הבעה שאומרת “מה את רוצה ממני, גברת”? ג’ודית’ מסכנה, זאת לא אשמתה של טארה! אלה שוב התסריטאים העצלנים.
לבסוף ההתחבטויות הפנימיות הן של טארה והן של רוזיטה נפתרות על ידי ג’יידיס, בת הברית החדשה של אלכסנדריה. הדרישות הקשות שלה גורמות לריק לדחות את המתקפה, לרוזיטה לגשר את הפער שלה עם סשה כדי לנסות (שוב) לירות לניגן בפנים, ולטארה לחשוף בפני ריק את מאגר הנשק השמור היטב שהיא מצאה. נראה שג’יידיס היא לא רק הדמות המגניבה והמיוחדת ביותר בחלק זה של העונה – היא גם המושיעה האמיתית, ובשיחה אחת קצרה וחסכונית במילים היא מקדמת את העלילה יותר משפרק שלם הצליח. נקווה שהיא תשרוד את המלחמה המתקרבת.
ישועה באופק
אי אפשר לומר ש”תגידי כן” הוא פרק חסר מעוף. להפך, תסריטאית הוא עומד לחלוטין בסטנדרט שהחצי השני של העונה הציב בתחילתו. אבל עם משחק טעון שיפור ובימוי שמפספס את הפואנטה, זה אחד מהפרקים המפוספסים ביותר בסדרה.
בשבוע הבא יהיו צרות בממלכה של יחזקאל. עם הדמויות שנמצאות שם, ועם ההתערבות של המושיעים חסרי המנוח, קשה להאמין שזה יהיה פרק לא מוצלח. בזה, לפחות, עדיין אפשר להתנחם.
