ביקורת סרט: “אמונת המתנקש” – מנסה לבלבל ומתבלבל בעצמו

חברת יוביסופט (Ubisoft) היא אחת ממפתחות המשחקים הגדולות ביותר בעולם. כחברת משחקים גדולה, היא מעוניינת כבר זמן לא מבוטל להכנס גם לתעשיית הקולנוע. כמעט כל הניסיונות הללו סבבו את סדרת משחקי Assassin’s Creed, מה שנראה די הגיוני – מדובר באחת מסדרות הדגל של יוביסופט, המתמקדת בסיפורים רוויי אקשן ומעניינים ויזואלית.

ב-2011 יוביסופט ייסדה את חטיבת הסרטים שלה, הפיקה סדרה לניקלודיאון (Nickelodeon), וכעת יצא הסרט הראשון שלה המבוסס על משחקי Assassin’s Creed, שתורגם לעברית כ”אמונת המתנקש“. לנו נותר רק לראות אם התוצאה היא מה שיוביסופט קיוותה לו, וחשוב מכך – האם זה משהו שכדאי לנו לראות?

העלילה

קאל לינץ’ (Cal Lynch), אותו משחק מייקל פסבנדר (Michael Fassbender), חווה ילדות טראומטית. הוא התייתם בגיל צעיר, וכתוצאה מכך התדרדר לפשע, מה שהוביל אותו לרצח, עליו הוא גם נידון למוות. אלא שמותו בוים, והוא נלקח למעבדה סודית על ידי מדענית מסתורית בשם סופיה ריקין (Sofia Rikkin), אותה משחקת מריון קוטיאר (Marion Cotillard).

סופיה היא חלק מארגון אבסטרגו (Abstergo), שבראשו עומד מסדר הטמפלארים (Templars) עתיק היומין. קאל, מנגד, הוא צאצא למתנקשים (Assassins), יריביהם של הטמפלארים משכבר הימים. בעזרת מכשיר מתקדם הנקרא “אנימוס” (Animus) היא גורמת לקאל לחוות את חייו של אחד מאבות אבותיו, המתנקש הספרדי אגילאר (Aguilar), ומקווה שדרך זכרונותיו של אגילאר קאל יוביל אותה לחפץ עצמתי המכונה “תפוח גן העדן”. מטרותיה טהורות – סופיה מעוניינת להשתמש בתפוח כדי למגר את האלימות מהעולם. השיטות שלה, של אבסטרגו ושל הטמפלארים, מנגד, יותר מפוקפקות.

רציני עד כדי גיחוך

הדבר הראשון שניכר מ”אמונת המתנקש”, הוא כמה הפקת הסרט התייחסה אליו ברצינות. במאי הסרט, ג’סטין קורזל (Justin Kurzel), רק יצא מהפקה שאפתנית של “מקבת” השייקספירי, בו גם שיחקו פסבנדר וקוטיאר, ונראה שאת הרצינות התהומית הזאת הם הביאו איתם. ובכל מה שנוגע לחוויות מהעבר, הרצינות הזאת לא מפסיקה לשחק לטובת הסרט.

אגילאר, המתנקש מעברו של קאל, חי ופעל בספרד בסוף המאה ה-15, סוף תקופת הרקונקיסטה (Reconquista), בה הנצרות כבשה את אדמות ספרד ופורטוגל בחזרה מהאיסלם. ובעוד שחלק מסיפורו של אגילאר קשור ישירות לרקונקיסטה, מידת ההשקעה בתקופה זו עדיין מפתיעה. מהלבוש ועד לציוד של הדמויות, תקופה זו קמה לחיים על המסך ביופיה וכיעורה עוצרי הנשימה.

מרשים במיוחד לראות את כל בני התקופה מדברים בספרדית, באופן עקבי וללא מעידות, החלטה אמיצה למדי לסרט שמנסה לפנות לקהל רחב, במיוחד בהתחשב בכך שרוב הקהלים היו סולחים מיד לדמויות דוברות אנגלית עם מבטא ספרדי. אך רוב הסרט לא מתרחש במאה ה-15, אלא בימינו אנו, וללא שינוי בטון.

כאן יש לציין שלמרות שבמשחקי הוידאו רוב ההתרחשות היא בעבר, ההחלטה לספר את רוב “אמונת המתנקש” דווקא בהווה היא החלטה טובה. סיפורם של קאל, סופיה וארגון אבסטרגו הוא הסיפור שעומד במרכז הסרט, לא הסיפור של אגילאר. מיותר לחוות עוד מחייו של אגילאר בסרט שאורכו קצר משעתיים. במקום זה, אנו קופצים כל פעם אל המתנקשים הספרדים בשיא ההתרחשות, עם אינפורמציה מספקת כדי להבין את המתרחש ואת המניעים של הדמויות.

קטעי האנימוס, הפלאשבקים מהעבר, הם קטעי האקשן של הסרט, שמפוזרים בו במרווחים טובים ומוצלחים, ואף משופרים בזכות העיצוב המחודש של האנימוס. הם גם קטעי אקשן לא קצרים בכלל, שמצליחים, על אף אורכם, להשאר מותחים ומעניינים. הבעיה, אם כך, היא לא ביחס בין העבר להווה – הבעיה העיקרית של “אמונת המתנקש” היא שבהווה כולם לא פחות רציניים מבימי הרקונקיסטה.

הסיטואציה בה קאל מצוי די הזויה. כבר בתחילת הסרט הוא מוצא להורג, רק בשביל למצוא את עצמו במעבדה מסתורית, בה הוא וצאצאים למתנקשים נוספים נחקרים דרך מכשיר כמעט קסום, וחווים תקופות שונות בהיסטוריה האנושית. בתוך כל זה, דמויות גם מקיאות אחת על השניה אקספוזיציה בצורה מכאנית, הסברים שמופנים לצופים יותר מלדמויות עצמן, וכל זה נעשה בטון כבד ומונוטוני שמנתק אותנו לחלוטין רגשית מהדמויות.

רק פעם אחת, כאשר המתנקשים המודרניים מתנהגים ממש מוזר סביב קאל, הוא מעלה את השאלה “מה לעזאזל קורה כאן?”, ובעוד שהקהל צוחק, נראה שאף אחד אחר בסרט לא רואה שהסיטואציה מוזרה. בהמשך גם קאל כבר מוותר. ואם היו רק עוד כמה רגעים בסרט בו הדמויות היו לרגע מפנימות ומביעות כמה אבסורדית כל הסיטואציה, כמה מגוחך מה שקורה, כנראה שהיינו מצליחים להזדהות איתן יותר, ולהנות מסרט הרבה יותר מוצלח.

בסרט העוסק, בשורה התחתונה, בסיפורים האישיים של הגיבורים, ובצורך שלהם להשפיע על העולם מתוך מקום רגשי ואישי, חשוב להתחבר אל הדמויות. ו”אמונת המתנקש” מתהדר בשחקנים מוכרים ואהובים נוספים מלבד קוטיאר ופסבנדר, ביניהם ג’רמי איירונס (Jeremy Irons), ברנדן גליסון (Brendan Gleeson) ומייקל קנת’ וויליאמס (Michael Kenneth Williams) מ”הסמויה”. אך שחקנים אלה, ששבו את ליבינו לא פעם, לא מאמינים בעצמם במילים שהם מדקלמים ביובש, או בסיטואציות בהן הם נמצאים. כל החוויה מרגישה כמו חזרה בחוג תיאטרון בתיכון, רק עם תקציב של מיליוני דולרים.

ל”אמונת המתנקש” הייתה גם הזדמנות לשבות אותנו אינטלקטואלית. זה גם היה מצליח, אלמלא הסרט היה מוותר על המסרים המורכבים אותם הוא ניסה להעביר.

נכשל מוסרית

במרכזה של סדרת משחקי Assassin’s Creed ישנה פרדיגמה אחת בעייתית שחוזרת שוב ושוב – המתנקשים, אלו שרוצחים אנשים בשם אידאלים לא מוחשיים, הם ה”טובים”, בעוד שהטמפלארים, השואפים לשלום עולמי, הם ה”רעים”. המשחקים לא מתעמתים עם הסתירה הזאת יותר מדי, אלא מניחים אותה מולינו, ונותנים לנו לעכל אותה בהדרגה דרך המשחקיות והסיפור המסועף.

בניגוד למשחק וידאו, בסרט אין לנו אפשרות לבחון את הקביעה המוזרה הזאת בעצמינו. אף על פי כן, “אמונת המתנקש”, כדוגמת המשחקים עליהם הוא מבוסס, פשוט מניח בפנינו את ההנחה הזאת, ומצפה מאתנו להתמודד איתה לבד. זאת החלטה לא כל כך טובה.

כשסרט מעלה שאלה אתית כה מורכבת כבר בתחילתו, הוא בעצם מבטיח לנו משהו. לא בהכרח פתרון לתעלומה, אך לכל הפחות הסרט מבטיח לנו שהוא יגרום לנו לחשוב, יגרום לנו לתהות ולפקפק בדברים די בסיסיים בהם אנחנו מאמינים. אך “אמונת המתנקש” מוותר לעצמו בתחום הזה, ועושה זאת במהרה.

קאל הינו אדם אלים. הוא רוצח מורשע, והוא אף מתרברב בכך שאלימות הפכה את חייו לקלים ונסבלים יותר. סופיה, מנגד, מעוניינת למגר מהעולם את האלימות, כדי שכולנו נחייה בתחושה של בטחון. הדיכוטומיה הזאת מתערערת בהמשך, כאשר אנו למדים שלטמפלארים יש מניעים שונים מעט מאלה של סופיה. מה שחסר הוא הוכחה לכך שדרכם של המתנקשים היא דרך טובה ונכונה. ההוכחה הזאת, אבוי, לא מגיעה אף פעם.

חמור מכך, המוטו של המתנקשים, הגורס כי “שום דבר לא אמיתי, הכל מותר”, המנקה את מצפונם מרצח בתירוץ עלוב, נאמר לרוב פעם במשחק, אולי כפעמיים, במשחקים שאורכם עולים על עשרים שעות, ותמיד בקונטקסט מאד ברור. בסרט, המשפט נאמר פעמיים במסגרת של פחות משעתיים, עם התוספת הרעועה “אנו פועלים בחושך בשם האור”.

זה, לצד ההתנהגות של אגילאר וחבריו, מצייר את המתנקשים לא כקדושים מעונים המקריבים את מצפונם בשם האנושות כולה, אלא כקבוצת רוצחים פנאטים, הסוגדים לחפצי קסם עתיקים. כתוצאה מזה, אנו נותרים מבולבלים. ברור לנו הרי שעלינו להתנגד בחירוף נפש לתכניות הזדוניות של הטמפלארים, אך לפעמים נדמה שאם כל מה שעומד בין הטמפלארים לאנושות זה חבורה של פסיכופטים רצחניים, אולי שיעבוד מוחלט לכת של אבירים שוחרי שלום זה לא רעיון נורא כל כך.

“אמונת המתנקש”, עם כל הרצינות האינסופית שלו, מסרב להתייחס ברצינות לשאלות הלא פשוטות שהוא עצמו מציג, ובכך יורה לעצמו גם ברגל השנייה, ונותר מעט חסר אונים אל מול קהל שמחכה שידהימו אותו, כשבפועל רק מאכילים אותו בעוד תמונות יפות ב-CGI.

בשורה התחתונה

כאוהד נלהב של משחקי  Assassin’s Creed, במיוחד הראשונים, איתם הסרט מתכתב יותר, קיבלתי עוד סיפור קטן שמרחיב את העולם הענקי של הסדרה, עם כמה וכמה ויזואליזציות מוצלחות ומספקות מאד. כאיש קולנוע, ראיתי שוב את תעשיית משחקי הוידאו פוחדת שלא יקחו אותה ברצינות, וכתוצאה מכך שמה לעצמה מקלות בגלגלים.

“אמונת המתנקש”, בנסיון להיות “ילד גדול” ומוצר צריכה לכל הקהלים, עושה שוב את אותן הטעויות שבגינן סרטים כאלה נוטים להפוך לנישתיים ומטופשים. לא מדובר באסון קטסטרופלי, אך זהו סרט לא יותר מבינוני, שלעתים נוטה להיות מביך. ובכנות, בשלב הזה, הגיע הזמן שנצפה לקצת ואף הרבה יותר מסרטים מבוססי משחקי וידאו, במיוחד כשמפתחת המשחקים עצמה עומדת מאחורי הסרט, וזורקת לתוכו שמות כה מוכרים ואהובים.