המתים המהלכים, סדרת הזומבים המצליחה של רשת AMC, יוצאת להפסקה של כחודשיים. פרק 8 בעונה 7, “לבבות שפועמים עוד” (Hearts Still Beating), מנסה לסיים משהו בעונה הזאת, ובו זמנית להתחיל גם משהו חדש, כדי לעודד אותנו לחזור בפברואר. בעונה שכל כולה שכול ויאוש, זה לא פשוט.
מכאן והלאה יהיו ספוילרים – ראו הוזהרתם!
המתח לו התגעגענו
בפרק זה, לראשונה מזה זמן רב, הייתה סכנה ממשית מצד הזומבים. הטיול של ריק וארון אל לב האגם המלא בגופות היה מלחיץ ומורט עצבים. ברור היה שריק יהיה בטוח, אך תמיד ישנו סיכוי שארון לא ישאר בין החיים. ואת ארון למדנו לחבב כבר די מזמן.
ההחלטה לערוך את מסעם דרך האגם גב אל גב עם הימלטותו של דאריל מהמחנה של המושיעים הייתה גם היא מאד מוצלחת. אלה היו שניים מקטעי המתח החזקים יותר של העונה היחסית איטית הזאת, וכשהם הוצבו זה מול זה הודגש לנו כמה הזומבים מפחידים כששוב לא מוכנים אליהם, וכמה המושיעים בכל זאת מפחידים יותר.
לשמחתו של ארון ולשמחתנו, הזומבים מצליחים לצוף, אבל לשחות הם לא יודעים כל כך. מצד שני, לצלול במים אלה לא נשמע כמו רעיון מאד בריא, אבל זה כבר מזמן לא מעניין את היוצרים. כשמגי מצליחה להריח עוגת תפוחים דרך הדלת היא מדהימה את סשה ואת איניד, כנראה כי בעולם הזה כולם כבר תתרנים. ואולי זו, באמת, הדרך הכי טובה לשמור על השפיות.
עוד הצגה – ולא ברור מי הקהל
באלכסנדריה, בינתיים, התפתח מתח מסוג שונה מאוד. ניגן, שחיכה לריק, החליט שבינתיים אפשר גם להנות. וכאן, באלכסנדריה, הכל נהייה קצת מבלבל ומבולגן.
ראשית, נוצר הרושם שניגן הגיע לבד לאלכסנדריה. זה לא סביר מדי, כמובן, אך בכל זאת זהו הרושם שנוצר בפרק הקודם. לפתע אנו מגלים שלא רק שהוא לא בא לבד, אלא שהוא בא עם פמלייה די רצינית, של כמה וכמה אנשים. וגם למרות הנוכחות הרצינית של אנשיו, דברים התבלגנו ממש.
את כל מה שקרה עם ספנסר אפשר להבין די בקלות. אפשר להבין את ספנסר, אפשר להבין את ניגן, ואפשר להבין את היוצרים שנפטרו מדמות קצת מיותרת. בנוסף, כיוון שספנסר היה כה מעצבן, וכיוון שעמדתו של ניגן הייתה ברורה ואפקטיבית, אפשר היה לראות את כל ההתרחשות דרך עיניו של הרודן, מה שהפך את בדיחת המעיים למצחיקה מעט, אפילו.
כל ההתרחשות עם רוזיטה, לעומת זאת, הייתה תמוהה מאד. ברור שגורלו של יוג’ין הוא לעבוד בשביל המושיעים עכשיו. אי אפשר לבזבז כישרון כזה לשווא בעולם פוסט אפוקליפטי. אך למה לבסוף לא נענשה רוזיטה על כך שהעזה לירות על ניגן? למה אוליביה הייתה צריכה לחטוף כדור? בשביל סדרה שמתהדרת בהרג של דמויות, “המתים המהלכים” מצליחה להפטר מדמויות כמעט וחסרות שם, בעוד שהעבריינית האמיתית מקבלת “נו-נו-נו” וצלקת מגניבה שתזכיר לנו, לצופים, שניגן לא עומד בכלל בהבטחותיו.
הכלב הזה נובח ונובח ונובח, אבל כשהוא נושך הוא נושך מישהו אחר בכלל, שזה סוג אחר של נביחה. גלן מת במקום דאריל כי דאריל היה טוב לניגן. קארל שרד את נסיון ההתנקשות המגושם שלו כי ניגן מתרשם מילדים, אבל רוזיטה? מה יש לה להציע? הוא לא לקח אותה איתו, הוא לא עשה לה נזק רציני, השאיר אותה פשוט, ככה, שתנסה להתנקש בו שוב עוד פעם בעתיד.
לאחר שכל הפרק הקודם ניגן ניסה להיות אבא לקארל, והפרק הזה התחיל בסצנת גילוח מלחיצה והכנה של פסטה, לקראת הגעתו של ריק הוא כבר חזר שוב לדימוי היום-יומי שלו, עם מעיל עור על הגב ולוסיל על הכתף, וכל דימוי האבא המוצלח יותר שהוא ניסה לבנות נשכח, ולא שיחק לא לידיו של ניגן, וגם לא כנגדו. פשוט כאילו לא קרה.
בהתחשב בכך שגם ארון וגם מישון, פעמיים, אמרו דברים שנאמרו יותר למצלמה מלאף אחד אחר, הבהיר כמה הפרק, ואולי כל העונה הזאת, נעשים אך ורק בשביל הצופים. יש לעולם של “המתים המהלכים” הגיון פנימי מאד עקבי, לרוב, אך בעונה הזאת נראה שהיוצרים השתפנו מניגן בעצמם, והחליטו לכופף את החוקים שהם עצמם קבעו, כדי שאנחנו נהייה מוכנים להשאר.
שובו של ריק – ולשם מה?
הדבר הכי חשוב שקורה בפרק 8 הוא שריק חוזר לקדמותו. הוא מנהל שיחה עם ארון, הוא ומישון נהיים יותר קרובים, ודאריל אף מחזיר לו את האקדח הסימבולי שלו, כמו מעין תרופת קסם לכוח הגברא שאבד. אבל לשם מה?
אחרי פרק הפתיחה, בו ניגן שבר את ריק באפקטיביות כזאת, לשם מה להראות לנו עונה שלמה בה הוא משתקם? עם מגי, יחזקאל וקהילת האמזונות הסודית יש בהחלט מספיק דמויות להנהיג את המלחמה בניגן, שאחד מאנשיו של יחזקאל כבר מתכנן, כמו שלמדנו.
במקום לראות את כל השאר גדלים, במקום לראות את ריק לשם שינוי נגרר לפעילות, ולא תמיד זה שאומר לכל האחרים מה לעשות, החליטו היוצרים לשים אותו בראש שוב. האגדה הזאת, שריק הוא זה שלו יש פתרון, שריק הוא זה שתמיד יצליח להתגבר על הקשיים, היא התנפצה כתוצאה מסדנת החינוך של ניגן והחזרה של רוח הקרב שלו לחלוטין לא אמינה. במיוחד כשניגן, שלא הסכים שריק אפילו יתסכל לו בעיניים, פתאום קם והתקפל לפקודתו.
בחצי השני של העונה נראה קנוניה מתגבשת נגד המושיעים. נראה הרבה דרמות והרבה טרגדיות, ונקווה רק שלא הכל יהיה תמיד מוטל על ריק, כי יש עוד כמה אנשים שראויים לכבודינו, ולכבודם של הכותבים.
