לאחר ציפיה ממושכת, סדרת הזומבים המצליחה של רשת AMC “המתים המהלכים” (The Walking Dead) חזרה אל המסך לעונה מספר 7 עם פרק פתיחה גרדניוזי. הצופים הותיקים של הסדרה ידעו, כמובן, שלקרוא לה “סדרת זומבים” יהיה לא מדויק – אותם מתים מהלכים לרוב אינם מהות העלילה. לרוב הם תפאורה לאנשים, סביבה עוינת בה צפות הדוגמאות הקיצוניות ביותר לטוב ולרע שהאדם מסוגל לעשות. ובעיקר לרע, שזה כשלעצמו כבר אמירה על החברה שלנו.
אך הפרק הראשון בעונה 7 של המתים המהלכים, הנקרא “יבוא היום בו לא תהיה” (The Day Will Come When You Won’t Be), הוא לא על כלל האנושות אפילו, אלא מוקדש בעיקר לשניים – ריק (Rick), מנהיג השורדים וגיבור הסדרה המרכזי, וניגן (Negan), הנבל האגדי עליו ריק וחבורתו שמעו רבות לאורך העונה הקודמת. וניגן לא בא לשחק.
מכאן יתחילו ספוילרים – ראו הוזהרתם!
מסיבת התה של לוסיל
מאתיים ושלושה ימים. זה הזמן שחיכינו מאז אותו פרק בו ניגן ניתץ למישהו את הגולגולת, ועד לחזרה של הסדרה. אבל מי סופר? (אנחנו. אנחנו אוהבים לספור). במהלך אותם ימים עלו סברות והשערות, אך לא היה ידוע באמת חד משמעית מי יחטוף את האלה ששמה לוסיל ולא יקום יותר. בקומיקס של המתים המהלכים, גלן (Glenn) היה מי שהומת בידי ניגן, אך הסדרה לוקחת כיוונים שונים מאד מחומר המקור, כך אי אפשר לצפות דבר לפיו.
בשלב מסוים סופר אפילו שההפקה צילמה לכל אחת מהדמויות סצנת מוות, כך שגם השחקנים, כביכול, לא ידעו מי ימות בפרק. בעוד שההחלטה לשמור את המוות לתחילת העונה הבאה הייתה מכעיסה, והרגישה כמו נסיון זול לייצר רייטינג, בסופו של דבר היא השתלמה, ובגדול.
ראשית כל, אפשר לחלק את החבורה של ריק לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה היא ה”גרעין”, המכילה את ריק, בנו קארל (Carl), מישון (Michonne), דאריל (Daryl), קארול (Carol) שלא נכחה, מאגי (Maggie) וגלן. דמויות אלה נמצאות בסדרה כמעט מתחילתה, עברו הרבה התפתחויות ותהפוכות, ואליהן הספקנו להקשר הכי הרבה.
הקבוצה השניה מורכבת מהחברים החדשים יותר בצוות, ומרכיבה את סאשה (Sasha), רוזיטה (Rosita), טארה (Tara), יוג’ין (Eugene), האב גבריאל (Gabriel) שלא נכח ואברהם (Abraham).
ברור היה, כמובן, שבעקבות מעל חצי שנה של ציפיה, מישהו חשוב מאד הולך למות. לכן מותו של אברהם היה מפתיע. ואי אפשר לומר שלא היה זה מוות מצער, אך אברהם היה על סף אבדן כמעט כל פרק עד עכשיו, והתחושה סביבו תמיד הייתה שהוא ימות מהר. למעשה, הוא כבר שרד הרבה יותר משציפינו. במחצית השניה של העונה הקודמת הוא גם התחיל להתפתח, אך זה נכון לגבי רוב הדמויות החדשות יותר – הן צריכות, אחרי הכל, להשלים פערים עם הענקים.
כשהוא נפל, היה שילוב של הקלה עם אכזבה. אכזבה על כך שלא מת מישהו חשוב יותר, והקלה בדיוק מאותה הסיבה. ואז הגיע גם תורו של גלן. וזה, מוות מחריד ככל שהוא היה, נהייה פי כמה נוראי יותר לנוכח הסתמיות שבו. כי גלן לא מת בשביל אפקט השוק. לא, לשם כך העלו את אברהם על המזבח. גלן נרצח בשם הצדק, מוות הרבה יותר מחריד. כי לניגן לא היה יותר מה להוכיח לקבוצה. היו לו עניינים לסגור עם ריק, אך הקבוצה הבינה. מי שלא הבין הוא דאריל, שנתן לזעמו להשתלט עליו. היה זה מהלך נפלא, ששם מידה מסוימת מהאחריות גם בידיו של דאריל. עכשיו גם השורדים וגם הצופים הפנימו סופית אחת ולתמיד כמה ניגן רציני.
מי שלא הפנים הוא ריק. ועל כך הוא לא שילם בדם – על היוהרה שלו ריק שילם בנשמתו.
אילוף הסורר
ריק גריימס עבר כברת דרך ארוכה. מאז שריק יצא מבית החולים בו הוא היה בתרדמת ומצא עצמו לבד באפוקליפסת זומבים, הוא הספיק להרוג את חברו הטוב, לשאת את נאום “זאת לא דמוקרטיה”, לעמוד מול עשרות שורדים שחמדו לעצמם את מה שהוא ואנשיו בנו, ובשורה התחתונה – להפוך לשורד אולטימטיבי, תוך כדי שמירה על צלם אנוש, אך רק בקושי. לנצח סוג של שריף, כמו שהוא היה לפני שכל הבלאגן התחיל, ריק הוא זה שיש בו עוד אנושיות, אך לעולם לא יהסס להרוג כדי לשמור על אנשיו ועל אמצעי ההשרדות שהם השיגו בדם, יזע ודמעות.
אפשר לשער שניגן עבר גם איזשהו מסע ארוך ולא פשוט כדי להפוך למי שהוא נהייה בנקודה בה אנו נפגשים איתו, אך את ניגן, בניגוד לריק, איננו מכירים. ואם יש דבר אחד שאנחנו יודעים על ריק, זה שהוא לא יוותר אף פעם. על ניגן הספקנו גם ללמוד בשלב הזה מספר דברים. הוא בנאדם נחוש, שמשדר קלילות ובדחנות במעשים שלו, אך כל צעד מחושב, ומשרת מטרה אחת ויחידה – השלטת טרור מוחלט כדי למנוע ולדכא כל רמז קל שבקלים להתנגדות אליו. וניגן כבר דיכא לא מעט שורדים כמו ריק תחת המגף שלו.
אין מספיק מילים טובות לומר על ג’פרי דין מורגן (Jeffrey Dean Morgan), המשחק את ניגן. הפרק הזה לחלוטין היה שלו. עם סקס אפיל בלתי מעורער וכריזמה חייתית שמשודרת מכל מילה והבעת פנים, הוא האויב הנוראי והמחריד ביותר שצוות השורדים פגשו אי פעם. אפילו המושל (The Governor), שהיה טיפוס די מפלצתי, הוא עוד תינוק חסר אונים ליד המרצח החדש.
ניגן הרג את אברהם. ואז הרג את גלן. ואז שלח את ריק להלחם בזומבים בידיו החשופות בשביל גרזן שאין לריק שימוש בו. וכל זה, גם עם המשחק הפסיכולוגי, עדיין רק משחק מקדים. וגם כשהוא השכיב את קארל מול ריק, עם הגרזן האימתני ממנו ניגן כבר חסין, עדיין זאת הייתה רק ההתחלה. כי הנורא מכל היה דווקא כשהוא עצר את ריק. ברגע זה לא הייתה שום הקלה, שום הוקרת תודה. כמו בעקדת יצחק, ניגן הבהיר לחבורה של ריק שבשבילם הוא לא פחות מאלוהים, ושזרועו של קארל כבר לא שייכת לו, אלא לניגן, כי הוא זה שעצר את ריק, האב, מלהטיל מום נוראי בבנו.
ולאחר כל מה שריק עבר, ברור שאנו, כצופים, לא היינו מצליחים להשתכנע שניתן עוד לדכא את רוח הקרב האימתנית שלו. אך ניגן, הן במעשיו והן בביצוע הנפלא של מורגן, שיכנע אותנו לחלוטין שעכשיו ריק באמת שבור, והוא לא ימצמץ אפילו נגד רצונו של הנבל השטני.
תחזית לבאות
ימים קשים צפויים לחבורה. מותם של אברהם וגלן גזל מהקבוצה שניים מהחברים היעילים יותר שבה. יתרה מזאת, מיתות אלה מפלגות את הקבוצה. כאשר נשארו הם עם הגופות בלבד, היה ברור למי אכפת מגלן, ולמי אכפת מאברהם. באבל סדרי העדיפויות צפים, ונהיים ברורים. ואמנם אף אחד לא יפנה אצבע מאשימה בכל הנוגע להעדפות האבל, האחריות על המיתות תיפול, בסופו של דבר, על ריק, ומאגי, ובוודאי גם דאריל עם ההתפרעות שלו. כי ניגן, בדמותו האלוהית, הוא כוח טבע, ואי אפשר לכעוס עליו, רק לקבל את מרותו האימתנית.
ישנה מידה של אכזבה מהתפעול של דאריל בפרק החדש. ברור מדוע ניגן חס על ריק, גם לאחר פליטת הפה האמיצה שלו – ריק הוא המנהיג של הקבוצה, אדם שיש לשבור, לא להרוג, שכן אם הוא יכנע, האחרים יעשו כדוגמתו. אך דאריל, שלא הצליח לרסן את עצמו גם כשהסכנה הייתה ברורה ואמיתית, הוא סתם מפגע, ושמירתו בחיים תהייה, כנראה, טעות של ניגן, כי דאריל תמיד מצליח להחלץ מכל צרה אליה הוא נקלע.
וקצת נמאס, אם נאמר את האמת, מהשכפ”צ העלילתי של דאריל, שכל מה שהוא עושה זה להיות קשוח ושקט. בהתחשב במה שהוא עושה ואיך שהוא עושה את זה, ברור שהוא שרד עד לנקודה הזאת רק בשביל המעריצים. ואם אפשר להרוג את גלן, אפשר גם להרוג את דאריל, ועדיף אולי אם דאריל היה מת, כי לא סביר בכלל שניגן יצליח להמיר אותו לצד שלו כמו שהוא רוצה.
מצד שני, בעוד כמה פרקים דאריל יברח, ויהרוג בדרך כמה אנשים בצורה מאד יצירתית, וגם אנחנו נריע למסך באושר, כי מגיע לטובים גם לנצח לפעמים.
