ביקורת סרט: סטיב ג’ובס – הצד השלילי של האיש שחשב אחרת

“סטיב ג’ובס” הגיע אתמול (ה’, 12.11) לאקרנים בישראל לצד טעם מעט מר בפה מההשקה הבינלאומית, כאשר לאחר ציפיה גדולה שליוותה את מעריציה של אפל, ג’ובס ואפילו את אלו של ארון סורקין (“הרשת החברתית”, “The West Wing”), שכתב את התסריט, זכה הסרט להתחלה עגומה למדי בסוף השבוע הראשון להקרנתו בארה”ב, שגררה את משיכתו מכ-2000 בתי קולנוע.

“סטיב ג’ובס” מלווה את סיפורו של מייסד חברת אפל מאחורי הקלעים של שלושה אירועי השקה משמעותיים בעברו – השקת מחשב המקינטוש בשנת 1984, הצגת מחשב ה-NeXT ב-1988 ולבסוף השקתו של מחשב ה-iMac ב-1998, המסמנת את חזרתו של ג’ובס לחברת אפל.

את התפקיד המרכזי בסרט (סטיב ג’ובס) מגלם מייקל פסבנדר (“ממזרים חסרי כבוד”, “אקס-מן”), כאשר לצידו קייט ווינסלט (טיטניק) כג’ואנה הופמן. אל השניים מצטרפים סת’ רוגן (“סוף”, “סופרבאד”), המגלם בסרט את השוותף המייסד של אפל, סטיב ווזניאק, וג’ף דניאלס (“The Newsroom”, “טיפשים ללא הפסקה”) המגלם את מנכ”ל אפל לשעבר ג’ון סקאלי.

סטיב ג’ובס

הסרט החדש על סטיב ג’ובס שונה מקודמיו בכך שהוא אינו מתמקד בפועלו של המנכ”ל האגדי של אפל, מעורבתו בעיצוב המוצרים, הצגתו השיווקית והמבדרת שסחפה מיליונים להפוך למעריצים של מוצרי החברה ושל ג’ובס עצמו. ההתמקדות בסרט הנוכחי הינה, ממש כפי שרומז שמו, בדמותו של ג’ובס עצמו.

העלילה, כאמור, מתרחשת סביב שלושה מהאירועים המשמעותיים ביותר עבור אפל וג’ובס גם יחד, וממוקמת מאחורי הקלעים ברגעים המובילים לאותן שלוש השקות חשובות: השקת מחשב המקינטוש הראשון, זה אותו ליוותה הפרסומת האייקונית של אפל משנת 1984. את ההשקה עצמה לא נזכה לראות, וכך נוגע הדבר גם לשני אירועי ההשקה האחרים המאוזכרים בסרט – השקת מחשב ה-NeXT וזו של מחשב ה-iMac.

החלק הבעייתי בסרט הוא הבחירה בהתמקדות בצדדים השליליים ביותר של ג’ובס, המוצגים שוב ושוב בכל אחד משלושת הסיפורים הנפרדים המוצגים בו. תחילה, אנו עדים לכשלונו הצורם של מייסד אפל בהצגת מחשב המקינטוש הראשון, זה אמנם כשל במכירות, אך היווה בסיס להצלחת הלך הרוח שליווה את ג’ובס ואת אפל מאז ועד היום וביקש להציג פלטפורמה סגורה ופשוטה במיוחד לשימוש שאפילו ילדים יוכלו להשתמש בה בקלילות.

הכשלונות ממשיכים לזרום בצד העסקי כאשר ג’ובס נוחל כשלון גם בפרוייקט הבא שלו, NeXT, ולבסוף זוכה להצלחה רבתי רק כאשר הוא חוזר לאפל ומצליח, ללא כל שינוי בנוסחה הקיימת או למידה מכשלונות העבר, להנחיל תורתו על הכלל. אם יוצרי הסרט רצו להראות כמה עיקש היה ג’ובס כאשר לא הסכים לשנות דעתו בנוגע למוצריו ויהי מה, הרי שהמשימה הוכתרה כהצלחה, אולם הצגת הצדדים השליליים של ג’ובס בחלקים כה רבים בסרט, גרמה לי לשכוח לרגע כי ג’ובס הצליח לשוב בסערה לחברה בהפסדים ולהפוך אותה, לימים, לאחת החברות העשירות בעולם.

הצדדים השליליים של ג’ובס לא הסתכמו בעשייתו העסקית, והתמקדו גם ביחסיו עם עובדי החברה, בהם הוא רודה ללא הרף ומגמד את חשיבותם בעשייה, כאשר התייחסות מיוחדת התקבלה בכל הנוגע ליחס המתפתח עם בתו, ליסה, המשפיעה לאורך הסרט באופן ניכר על אישיותו.

דמותה של ליסה, המוצגת בזמנים שונים על-ידי שלוש שחקניות: מקנזי מוס (ליסה בגיל 5), ריפלי סובו (ליסה בגיל 9) ופרלה הייני ג’רדין (ליסה בגיל 19), מובילה את ג’ובס בתהליך בו הוא משתנה מאדם המצטייר כאכזר כלפי משפחתו ועובדיו בחלקו הראשון של הסרט לכדי אדם חביב, מצחיק ואכפתי לקראת סופו. ליסה עצמה מצטיירת בסרט כילדה חכמה במיוחד, אשר בניגוד לג’ובס מציגה צד רגוע ומתחשב.

ההקצנה לשני הכיוונים מעט מוגזמת, כאשר בחלקו הראשון של הסרט, מאחורי הקלעים של השקת מחשב המקינטוש, צועק ג’ובס על אמה של ליסה, כריסאן (קת’רין ווטרסון): “היא לא הבת שלי”, כאשר ליסה עצמה נמצאת עימם בחדר. לעומת זאת, בחלקו האחרון של הסרט מכופף התסריטאי סורקין את המציאות כדי להתאימה למצב בו ג’ובס הגה לבדו את הרעיון לנגן האייפוד המפורסם בגלל שרצה לספק פתרון לבתו בת ה-19 שעדיין מסתובבת עם ווקמן (לא היה כבר דיסקמן בשנת 1998?).

דמות מרכזית נוספת המתלווה אל ג’ובס בסרט הינה “אשתו בעבודה”, ג’ואנה הופמן, אותה מגלמת באופן מוצלח למדי קייט ווינסלט. הופמן הינה אשת השיווק של וג’ובס לאורך כל הדרך והאחראית על ארגון אירועי ההשקה של אפל ו-NeXT, שמשמשת כמעין עוזרת אישית לג’ובס עצמו ולגחמותיו. לאורך הסרט מצטיירת דמותה כיחידה המסוגלת להתמודד מול שגעונותיו ואישיותו האקסנטרית של ג’ובס, תוך שמירה על איפוק ועקיצות קלות מדי פעם.

הופמן של קייט ווינסלט עוזרת במידה רבה להתפתחותו האישית של ג’ובס, כאשר היא מלווה אותו כמעט בכל חלק בסרט ומשמשת לו הרבה יותר כמשפחה מאשר משפחתו האמיתית.

את דמותו של ג’ון סקאלי, מי ששימש כמנכ”ל אפל בין השנים 1983-1993, מגלם ג’ף דניאלס, כאשר גם במקרה של סקאלי מדובר בדמות שנבנתה בסרט רק על מנת שתשמש כמראה לזו של ג’ובס. לאורך הסרט נדמה כי סקאלי משמש כסוג של אבא לג’ובס, ומלווה ותומך בו ברגעיו הקשים ביותר, גם אם דרך צעקות.

בשל התמקדותו של הסרט בדמותו של ג’ובס, לא זוכה דמות חשובה ומהותית אחרת בחייו באפל, סטיב ווזניאק (רוגן) להתייחסות גדולה, אולם בסצינה האחרונה שלו בסרט, מוצג, כנראה לראשונה אי פעם בסרט, כאדם חזק ובעל חשיבות ולא רק כדמות המלווה את זו של סטיב ג’ובס וזוכה מידי פעם לרגעי תהילה. על כך יש לשבח גם את רוגן, שמדלוור בהצלחה נאום צעקות מוצלח על ג’ובס בחלקו האחרון של הסרט.

השורה התחתונה

בשורה התחתונה לא מדובר בסרט סוחף, אם כי ברגעים בודדים הוא מצליח לרגש מעט ואפילו להצחיק בכמה. לא תזכו לראות אפילו חלקיק מאותם נאומים שיווקיים מתוזמנים היטב המציגים את מוצריה של אפל, אשר בזכותם ידוע ג’ובס לטובה, אלא רק את דמותו של ג’ובס ואת תהליכי התפתחותו האישית החל מהצגת המקינטוש, דרך פרישתו מאפל, הקמת חברת NeXT וחזרתו לאחר רכישתה על-ידי אפל והצגת מחשב ה-iMac הראשון.

הסרט כולו מלווה בשיחות בין ג’ובס לעובדיו ולבני משפחתו בדרך האופיינית מאוד לסורקין (שיחות בחדרים קטנים ובמסדרונות שבניהם) ואינו בהכרח משקף את דמותו האמיתית של האדם, אלא רק קווים מסוימים לדמותו שנמשכו ועוותו על מנת להתאים לנרטיב של הסרט. אם אתם מעריצים מושבעים של ג’ובס או של אפל, כנראה שלא תוכלו להימנע מלסחוב עצמכם לקולנוע, אולם למרות השמות הגדולים המשתתפים בו, העושים עבודת משחק מצויינת, לא מדובר בסרט מעניין במיוחד.