התיק על הגב, השרוכים מתוחים: הנה יצאתי להרפתקת סולו בטבע הפראי של האי הדרומי, ניו-זילנד. בתור מכור לטכנולוגיה, היה עליי להפרד בצער מהרכב, מהאייפון ומכל מוצר טכנולוגי אחר. השעות הראשונות הרגישו לי כמו “קריז”, אתם בטח מכירים את זה – החיפוש בכיס, הרצון לשלוח הודעה, אולי להתקשר למישהו, או סתם להציץ בשעה (ולשכוח אותה אחרי שניה). למרבה הפלא, לאחר זמן מה, הגוף והראש כבר מתרגלים לשקט, לתחושה המשחררת – אינך תלוי במכשירים אלקטרוניים, זה רק אתה והטבע.
הערב יורד ואני מסיים את יומי בבקתה לצידו של אגם חצי קפוא, מוריד סוף סוף את התיק וניגש לשחרר מעט את השרירים. אוקיי, אז אין ברשותי מוצרים אלקטרוניים וגם אם היו – כנראה שהיה עליי להתרגל לעובדה אחרת, גורנישט. אין קליטה. אני מבולבל, תוהה איך “לשרוף” את השעות שנשארו לי עד השינה. תוך כדי מחשבות אני ניגש להכין את ארוחת הערב ופוגש בדרך את המטיילים הרבים שהתקבצו סביב התנור, כשריחות מגוונים עוטפים את המקום. משתלב, מדברים פה בשפות שונות, כולל שפת הסימנים, מתפתחות אפילו שיחות ונוצרים קשרים בלתי-אמצעיים. מדהים – חוסר הקליטה הפיזיקלית בקור שבחוץ, יוצר קשרים אנושיים בחום שבפנים.
המסע בטבע הסתיים. זמנית. חולפים להם כמה חודשים ואני מוצא עצמי מרים את הראש לכיוון העננים, היכן שעוד נוגעים המגדלים. אני בניו-יורק. יורד במדרגות למנהרת הרכבת התחתית, מביט לצדדים וסורק את האנשים, כולם מעוטרים באוזניות כפתור לבנות או “ביטס” גדולות, משקפי שמש וראש שמוט – משחקים או מסמסים? תהיתי…
בין כל שמוטי הראש קלטו עיניי בחורה נחמדה, עימה ניסיתי בסך הכל ליצור קשר עין, אך זו הרימה את ראשה רק לפעם אחת – בכדי לוודא שאכן הגיעה ליעדה. חבל… האם יכול להיווצר קשר אנושי כלשהו כשכל אחד “טמון” בעולמו שלו?
מסיים את הנסיעה ועולה לשדרה החמישית. מולי מתגלה מבנה בצורת קובייה גדולה ושקופה – כאן אני מתחיל להבין על מי מוטלת חלק מהאשמה.
וקצת אחר כך… ישראל, תל אביב. ככל שמתבגרים, כך קשה יותר לקבוע מפגש עם כל החברים. מצאנו יום, אפילו שעה. מצאנו גם מקום. אז אנחנו באמת נפגשים, מדברים, צוחקים ונהנים, אבל מספיק שלרגע אחד מחבר’ה מושיט את היד לכיוון הסמארטפון ושולח הודעה בצ’אט (בו חברים גם היושבים לידו), והנה חלה “הידרדרות” מהירה וזה רק עניין של שניות עד שכל הנוכחים “מתוואצפים” (מלשון WhatsApp), והראשים – ↓ למטה. מוכר לכם?
ניו-זילנד וניו-יורק – נופים שונים, אנשים אחרים, ובכל זאת, שתי סיטואציות שונות שעזרו לי להבין על בשרי, ביתר שאת, חלק מן ההשפעות והתופעות שהטכנולוגיה זרעה והנביטה בשני העשורים האחרונים, אך מילא אם היתה זורעת עץ או שניים – “מגפת הסמארטפון” התפתחה אט-אט לכדי יער פרא.
אנחנו מתנוונים. בעבר למדנו לזכור עשרות מספרי טלפון בעל-פה, פיתחנו שיטות, בנינו מגירות של זיכרון. היום לעומת זאת, אנחנו בקושי מצליחים לזכור מיהו אותו א’ שמופיע ברשימת אנשי הקשר. אירועים מיוחדים ותאריכי ימי הולדת שהיינו צריכים לנצור במוחנו, תופסים כעת ביטים על שרתי פייסבוק, ואם זה לא יועיל בטובו להזכיר לנו – שכחו מזה. לניוון תאי המוח מצטרפים גם השרירים, כל מוצר שהופך חכם יותר אולי מקל על חיינו מחד, אל מאידך (לפעמים) הוא מעצים את עצלותנו.
אז אנחנו תלויים בטכנולוגיה. “אם אין אני לי, מי לי” אמרו אבותינו, אבל אם זה היה תלוי בנו, ייתכן והאמרה המפורסמת היתה מקבלת שינוי קל – “אם אין סוללה לי – מה אני”. האם תצליחו להעביר יום שלם בלי הסמארטפון, בלי חיבור לאינטרנט? האם יצא לכם לחשוב מדי פעם על התנתקות מהמסך לפרק זמן מוגבל במהלך היום? נכון, זה נשמע נורא, אך רבים מכם עשויים לגלות כמה יתרונות מפתיעים.
והפרטיות שאיבדנו?
ממש לא מזמן התפוצצה פרשת האזנות הסתר בארה”ב. מתברר שלממשלה גישה ישירה לתעבורת הרשת, אותה היא מנצלת לקריאת החומר, האזנה לשיחות ועוד, ובינינו? זה די בטוח שארה”ב לא לבדה. “האח הגדול” יודע בכל רגע ורגע איפה אנחנו נמצאים ומה אנחנו עושים, מי החברים שלנו, באיזה אתרים אנחנו גולשים, מהם תחביבנו. אז אולי אין לנו מה להסתיר, אבל זה בהחלט לא נוח שעיניים זרות מתבוננות בנו. בלית ברירה, נניח לגופים הגדולים, בעיקר משום כך שאין ולא יהיה זה בשליטתנו, אבל זה גם לא מסתיים כאן.
מה עם המרגלים הקטנים יותר? דוגמא קלאסית היא אפליקציית המסרים המידיים WhatsApp: חברים שלנו (וגם כאלו שלא!) יודעים אם אנחנו אונליין, יודעים מתי התחברנו לאחרונה והאם ראינו את ההודעה. אנחנו הפרט, אבל כבר לא פרטיים. יותר מתמיד, אנחנו מנוכרים. ככזה שבילדותו זרק לאחור את תיק בית הספר ורץ לשחק כדורגל עם החברים בשכונה, אני מאד מכבד את הערך המוסף בחברה ומבין עד כמה חשובים הם הכישורים החברתיים לעיצוב אישיותנו שלנו, ומכאן – אין ספק שבני נוער אשר נקלעים לניכור חברתי, מוצאים את התשובה באי-ניכור אינטרנטי.
למזלי, זכיתי להיוולד “בדור הביניים” – מספיק גדול כדי לדעת איך זה שחברת בזק סיפקה את אלטרנטיבת הדיבור היחידה – ומה עושים כשבבית אין אינטרנט. מצד שני, אני קטן מספיק כדי להמשיך לגדול איתה אחרי שני עשורים עמוסים. זה לא סוד שהטכנולוגיה מאריכה את חיינו, מפתחת אותנו, תורמת לנוחות היום-יומית ומחברת כל פרט לכל מקום בעולם, בקיצור – אי אפשר לחיות בלעדיה, אך למטבע שני צדדים וכמו בכל דבר בחיים – עלינו למצוא את המינון הנכון ואת האיזון שבין הדברים.
