כשפיקסאר ודיסני הכריזו שהם עובדים על “צעצוע של סיפור 5″, התגובה האוטומטית שלי נעה איפשהו בין גלגול עיניים קל לשאלת ה”למה אנחנו בכלל צריכים את זה?”.
הרי כבר היינו בסרט הזה. “צעצוע של סיפור 3” סיים את הסיפור בצורה מושלמת וסוחטת דמעות, ואז קיבלנו עוד סגירת מעגל אמוציונלית לא פחות עם הפרידה מוודי בסרט הרביעי.
זה הרגיש שהפרנצ’ייז הזה מיצה כל זווית אפשרית, והחשש שמדובר בעוד מהלך הוליוודי שנועד לרכוב על הנוסטלגיה אך ורק כדי להזרים עוד קהל ולמכור מרצ’נדייז, היה מבוסס לחלוטין.
בתור מי שגדל עם המותג הזה, כשהסרט המקורי מ-1995 עדיין יושב אצלו בטופ של סרטי האנימציה האהובים אי פעם, הגעתי להקרנה עם לא מעט ספקות. הציפייה שלי הייתה לראות פרנצ’ייז עייף שמנסה לשחזר בכוח את קסם העבר, וממש קיוויתי שהם לא יפגעו במורשת של הסדרה הזו.
אבל אז, כמו שקרה כבר לא פעם עם פיקסאר, הכל איכשהו התחבר על המסך. אני מודה שזה הפתיע אותי, אבל “צעצוע של סיפור 5” לא רק שמצליח להצדיק את הקיום שלו ולנפץ את סימני השאלה שריחפו מעליו, הוא מתגלה כסרט שעומד לחלוטין בזכות עצמו, ואפילו טוב משמעותית מקודמו (הכוונה ל-4, לא 3, אל תגעו לי בצעצוע של סיפור 3).
עם תסריט מוצלח, רגישות מדויקת וקפיצת מדרגה ויזואלית שאי אפשר להתעלם ממנה, קיבלתי הפתעה חכמה שלגמרי מזכירה למה התאהבתי בצעצועים האלה מלכתחילה.
צעצוע של סיפור 5 – העלילה
העלילה לוקחת אותנו חזרה אל בוני, עכשיו כבר ילדה בת שמונה שעומדת בפני האתגר החברתי הקשוח מכולם – יצירת קשרים חברתיים. בוני עדיין מטפחת עולם דמיון מופלא ויצירתי יחד עם הצעצועים שלה ואלו שאנדי נתן לה בסוף צעצוע של סיפור 3.
המציאות בחוץ חונקת את הדמיון הזה מהר מאוד כשהיא מגלה שהילדים סביבה כבר נמצאים במקום אחר לגמרי ושקועים עמוק בעולם הדיגיטלי, בתוך קבוצות צ’אט, פילטרים ומשחקי רשת, ולא ממש מוצאים שפה משותפת עם ילדה שעדיין ממציאה סיפורים לצעצועים פיזיים.
בניסיון נואש לעזור לה לגשר על הפער החברתי ולהשתלב, ההורים רוכשים עבורה טאבלט בצורת צפרדע, העונה לשם “ליליפד” (גרטה לי). זהו הרגע שבו כל הדינמיקה בחדר מתהפכת.
בוני נשאבת פנימה אל המסך הזוהר, והצעצועים הישנים מוצאים את עצמם נדחקים לפינת הארון, חסרי אונים מול הנבל החזק והרלוונטי ביותר שהם פגשו מעולם: “זמן מסך”.
שימו לב! הביקורת כוללת ‘ספוילרים’ לפרטים מעלילת הסרט.
עוסק בנושאים רלוונטים בצורה רגישה
העיסוק של הסרט בהתמכרות למסכים פוגע בצורה רלוונטית וכואבת. אנחנו רואים ומרגישים את זה סביבנו כל הזמן, בטח בשנים האחרונות שבהן הכל הפך לוירטואלי והחוויה האנושית השתנתה מקצה לקצה.
פיקסאר מטפלת בנושא הזה בזהירות ובחוכמה. הטאבלט, ליליפד, הוא לא איזה נבל מרושע עם תוכנית זדונית להשתלט על העולם, הוא פשוט מכשיר שעושה בדיוק את מה שתכנתו אותו לעשות, לחבר בין אנשים.
הבעיה היא שהחיבור הזה מגיע על חשבון קשרים אותנטיים של פנים מול פנים, כולנו היינו שם וגם בלי להיות הורה אני יכול להגיד שאני רואה את זה רק מחמיר בדורות הצעירים יותר.
בחלקו הראשון של הסרט המסר מרגיש אולי קצת מטיפני, כאילו מישהו מנסה לחנך אותנו להניח קצת את הטלפונים. אבל הסרט מתגבר על המכשול הזה בזכות כמות עצומה של לב.
הטיפול בבדידות של בוני, והניכור שהיא חווה דווקא כשהיא מחוברת לרשת עובד נהדר. יש משהו קסום ואמיתי בלהחזיק אובייקט פיזי מפלסטיק ביד, משהו בטקסטורה וביצירה שמסך פשוט לא יכול להחליף (תשאלו את כל דגמי הלגו בבית שלי, הם יודעים).
כשאתה רואה את הצעצועים נלחמים על המקום שלהם בעולם של בוני, ונלחמים על בוני עצמה, המסר עובר בצורה חלקה – שום מוצר דיגיטלי לא יכול להחליף חברות אמיתית.
וודי ובאז במושב האחורי, וזה בסדר
אחת ההברקות הגדולות ביותר של הסרט היא ההבנה שאי אפשר להמשיך לרכוב על אותה נוסחה לנצח. אחרי ארבעה סרטים שלמים שבהם וודי היה המנהיג הבלתי מעורער (עם עזרה מבאז), העברת שרביט ההובלה לג’סי היא החלטה תסריטאית מרעננת, חכמה ובעיקר מתבקשת.
ג’סי מביאה איתה מטען רגשי כבד של חרדת נטישה שהיא עוד סוחבת איתה מהימים העצובים עם אמילי בסרט השני. המטען הזה מורגש גם בסרט הנוכחי והופך את המאבק שלה בטאבלט החדש לאישי, במיוחד, וגרם לי להיות מושקע במסע שלה ב-100 אחוז.
במקביל, החזרתו של וודי כדמות משנה-על-גבול-הופעת-אורח היא מהלך מבריק. במקום לבטל או להרוס את הפרידה היפה שלו מהסרט הקודם, המיקום החדש שלו נותן לעלילה לנשום, מונע מיחזור של קלישאות עבר, כן נותן לנו את הדינמיקה האהובה שלו עם באז ומכבד את המסע שהם עברו.
יש גם משהו נורא מנחם בלראות את הדמויות האלה מתבגרות איתנו, כשהסרט זורק פנימה עקיצות על התקרחות צבע הפלסטיק של וודי, או כאנחנו רואים את באז מתמודד עם חרדה בזמן שהוא מנסה לאזור אומץ ולהציע לג’סי נישואין.
אלו רגעים שלא מיועדים לילדים אלא אלו קריצות שמכוונות ישירות ללב של המבוגרים באולם, אלו שישבו בקולנוע ב-1995 ועדיין מאמינים בקסם של הצעצועים.
הכוכב האמיתי הוא משחק לגמילה מחיתולים?!
ההתמקדות בקושי החברתי של בוני מייצרת חצי ראשון מעט מלנכולי וכבד, אבל היוצרים מאזנים את זה בצורה מושלמת עם כמה סצנות קומדיה נהדרות.
רצף הסצנות שבו צבא ענק של צעצועי באז מדור חדש ומתקדם מגיח לפתע מהים נראה כמו פארודיה קורעת על סרטי מלחמה אפיים. זה רגע שתפס אותי כל-כך לא מוכן, ובו זמנית אני מוכן לראות סרט שלם כזה (כן, אני יודע ש”חיילים קטנים” קיים, אני רוצה את באז)
משם, אנחנו נשאבים לחצי שני שמעביר הילוך בחדות אל הרפתקאת אקשן בהובלת ג’סי ושלוש דמויות חדשות – “אטלס” הנווטן (קרייג רובינסון), “סנאפי” המצלמה הקומפקטית (שלבי רברה), ועוד דמות אחת שלדעתי פחות או יותר לוקחת את הסרט על הגב שלה וגונבת כל פריים אפשרי: “סמארטי פנטס”.
מדובר במשחק אלקטרוני מיושן שנועד במקור לעזור לילדים להיגמל מחיתולים. רק הקונספט עצמו קורע מצחוק, אבל ההחלטה ללהק את הקומיקאי קונאן אובראיין לדבב אותו היא מאסטר-פיס טהור.
אובראיין לא רק מדבב את הדמות, הוא יוצק אל תוך חתיכת הפלסטיק הזו את כל הלחץ, המרירות והטיימינג הקומי שמזוהים איתו מהתקופה שלו כמנחה לייט-נייט.
הוא מספק את הרגעים הכי מצחיקים, שנונים ובוגרים שהמותג הזה ידע כבר המון זמן והוא כנראה התוספת הכי מושלמת שיכלו להוסיף לסרט הזה, הייתי צופה בסרט סולו שלו אם רק היה כזה.
השורה התחתונה – מה חשבנו על צעצוע של סיפור 5?
“צעצוע של סיפור 5” מוכיח שלמרות כל החששות והספקות המוקדמים, הצעצועים האלה עדיין יודעים את העבודה. הוא לוקח סוגיה מודרנית ומורכבת כמו אובדן התמימות האנלוגית לעידן המסכים, ומפרק אותה לחוויות אנושיות מרגשות, אותנטיות ומצחיקות במיוחד, הכל בלי לאבד את הלב והנשמה.
אבל עם כל האהבה וההערכה שלי ליצירה הזו, אני מרגיש שהעולם של הפרנצ’ייז הזה התרחב והפך לכל כך עמוס, שאם אולפני דיסני יחליטו להוציא אי פעם סרט שישי, הם יהיו חייבים לעשות פניית פרסה אגרסיבית.
הם חייבים להתנתק לחלוטין מהחבורה המקורית של וודי, באז וג’סי, ולמקד את הסיפור בילדים, מקומות וצעצועים חדשים לגמרי. אחרת, השחיקה פשוט תהרוג את הקסם.
עד שזה יקרה, יש פה יופי של סרט של שעתיים על חברות אמיתית, נוסטלגיה משובחת וקולנוע שעדיין זוכר איך לדבר לקהל שלו בדיוק בגובה העיניים (במיוחד אם הם בגובה של צעצוע).
שירות לציבור: לסרט יש סצנה באמצע הכתוביות ועוד קטע קצר (סטינגר) משעשע בסופן, אני תמיד בעד להישאר בסרטים של דיסני ופיקסאר עד הסוף, אבל זה רק אני.
