בזמן שכולם עוצרים את הנשימה לקראת הטירוף המולטיוורסי של “Avengers: Doomsday” והבלאגן מלא הדמויות והיקומים שבדרך, מארוול עושה בשכל ולוקחת רגע לרדת חזרה לרחוב.
יש משהו נכון מאוד בלחזור לסמטאות המלוכלכות של ניו יורק רגע לפני שהכל הופך לאפי וקוסמי, במיוחד כשגם הסרט הבא של ספיידרמן כבר מכוון בדיוק לאותו טון מקורקע ויכול להיות קו מקשר בין הסיפורים שקורים ב”רמת הרחוב” לאלו שקורים מחוץ לגלקסיה.
בניגוד לעונה הראשונה, שסבלה מלא מעט חבלי לידה וניסתה להבין מה המקום שלה בתוך ה-MCU ביחס ליקום הקודם של נטפליקס, העונה השנייה של “דרדוויל: נולד מחדש” מגיעה עם אמירה ברורה: הבנו מי אנחנו.
היא מהודקת יותר מהרגע הראשון, בטוחה בעצמה, ומזכירה לנו שגיבורים לא חייבים להציל את הגלקסיה כדי לרתק אותנו למסך, מספיק שהם יילחמו על הבית.
“דרדוויל: נולד מחדש” עונה 2 – תקציר העלילה
לאחר אירועי העונה הראשונה, מאט מורדוק (צ’ארלי קוקס) וקארן פייג’ (דבורה אן וול) חיים במסתור, מכיוון שפורעי-חוק וגיבורי-על הוכרזו כלא חוקיים בניו יורק.
בזמן שהם פועלים מתחת לרדאר, מי שמנהל את העיר ביד רמה הוא לא אחר מווילסון פיסק (וינסנט ד’אונופריו). הקינגפין כבר לא שולט רק בצללים של עולם הפשע, אלא הפך לממסד בעצמו.
הוא משתמש בכוח החדש שלו כדי להפעיל את כוח המשימה האכזרי שלו באופן חוקי לחלוטין ולשלוט בתקשורת ביד רמה, בזמן שמאט נאלץ לתכנן את צעדיו מהחשכה מול מכונה פוליטית משומנת שסוגרת עליו ועל ניו-יורק כולה.
אמנות המכות בסמטה
כדי להבין כמה העונה הזו עובדת טוב, חייבים לדבר רגע על העונה הראשונה. כשהכריזו על החזרה של דרדוויל למסך, התחושה הייתה שבדיסני מנסים בכוח למחוק את ההיסטוריה של הסדרת נטפליקס.
קיבלנו עונה ראשונה קצת מבולגנת, עם פרקים שהרגישו כאילו הם לא בטוחים מה הם, חוסר אחידות טונאלית משווע, וניסיון מוזר להמציא את הגלגל מחדש במקום להישען על מה שכבר עבד.
העונה השנייה זורקת את כל הניסיונות האלה לפח ופשוט מקבלת את מי שהיא. אין כאן רצון לרצות את כולם או להתיישר לפי הנוסחה הרגילה של דיסני של “זה כך או כך צריך להתאים לכל המשפחה”.
יש פה חזון ברור, אפל וקוהרנטי מהפרק הראשון ועד לאחרון, שמרגיש כמו המשך ישיר ונכון יותר של התקופה הכי טובה של הדמות הזו בנטפליקס.
למי שדאג שהמעבר לדיסני+ ירכך את דרדוויל ויעלים את האלימות שכל כך מזוהה איתו, אני מקווה שהסצנה עם מפקד המשטרה מהעונה הראשונה הרגיעה אותו.
האקשן בעונה הזו לא רואה ממטר ומיישר קו לחלוטין עם הסצנה הזאת והעונות הקלאסיות מנטפליקס מהרגע הראשון.
כמעט לכל פרק יש סצנת קרב עם כוריאוגרפיה עוצרת נשימה. יש משהו כל כך פיזי ואמיתי באיך שהקרבות האלה מצולמים.
המצלמה קרובה, סופגת את המכות יחד עם הדמויות, אין עריכה תזזיתית וחיתוכים מהירים שבאים להסתיר עבודת פעלולים בינונית וממש אפשר להרגיש את העייפות ואת המשקל של כל אגרוף.
אמרתי את זה בעבר ואני אמשיך להגיד את זה: אין סצנות קרב ביקום הקולנועי של מארוול שמשתוות לאלו של דרדוויל. וקצת חבל שכך.
שתיים באחד
אחד האלמנטים שהכי תפסו אותי העונה זה עד כמה שהיא פוליטית, לטוב ולרע. הסדרה עושה עבודה מבריקה בלהראות איך אנשים עם כוח משתמשים בתקשורת כדי להנדס תודעה, לזרוע פחד ולשסות את הציבור נגד מי שמנסה להגן עליו ואחד בשני.
פיסק הוא כבר לא רק איש גדול ומפחיד, הוא אסטרטג מניפולטיבי שמייצר נרטיב מפחיד.
ואם להיות כנה, קשה מאוד לראות את משחקי הכוח האלה בלי להרגיש צביטה. אנחנו חיים בעולם ובתקופה שבה האווירה הגלובלית הכבדה שהיוצרים הצליחו ללכוד לפעמים מרגישה קצת קרובה מידי.
זה נותן לסדרה רובד של מותחן פסיכולוגי פוליטי מלבד האקשן המעולה, ככה שזה רווח שלנו כמעריצים.
בגזרת המשחק, הסדרה נשענת על יסודות מאוד חזקים. על צ’ארלי קוקס ו-וינסנט ד’אונופריו באמת שאין טעם להרחיב, הם כבר מזמן לא “משחקים” את הדמויות האלו, הם מאט מורדוק וקינגפין, טבעיים ומדויקים מאי פעם.
חזרתה של קריסטן ריטר לנעליים של ג’סיקה ג’ונס היא פשוט תענוג, והציניות המחוספסת שלה היא קונטרסט מעולה לעולם המוסרי של מאט, בנוסף לעובדה שכיף לראות את מארוול מאמצת אליה את תקופת נטפליקס במקום להתכחש אליה (עד שנגיע לאיירון פיסט…)
אבל הפיי-אוף (Payoff) האמיתי של העונה, מי שבאמת גונב בעונה הזאת את ההצגה הוא וילסון בת’ל שחוזר לתפקיד בולזאיי.
בניגוד לעונה הקודמת שחיפשה כיוונים חדשים, פה אנחנו מקבלים המשכיות יותר נכונה לדמות של בולזאיי. בת’ל פשוט טורף את המסך, ומביא טירוף כל כך קר, פסיכופתי ומחושב, שכל סצנה איתו היא פשוט תענוג.
הוא הפך לדמות שאני מוצא את עצמי רוצה לראות ממנה עוד ועוד (שימו אותו בקרב עם דדפול, רק זורק את זה פה).
אי אפשר שלא לציין גם את מת’יו לילארד, אחד השחקנים האהובים עליי אישית, כתוספת מבריקה לקאסט.
הוא מגלם דמות מסתורית בשם מר צ’ארלס ומקבל הזדמנות לשחרר אנרגיה כאוטית כמו שרק הוא יודע, הרבה יותר סטו מ”צעקה” או וויליאם אפטון מ”חמישה לילות אצל פרדי”, מאוד רחוק משאגי מ”סקובי דו” וליהוק שעובד בצורה פנומנלית ומספק המון רגעי אי-נוחות נהדרים.
אפקט המסך הקטן
עם כל הדברים הטובים שיש להגיד, יש נקודה אחת שאני צריך לשים על השולחן. במהלך הצפייה בעונה, תפסתי את עצמי מבין שקצת חסר לי האפקט של ה”ריגוש”.
אתם יודעים בדיוק על איזה ריגוש אני מדבר. הבום העצום הזה, מפוצץ האדרנלין והאפי (Epic), שמקבלים כשיושבים באולם חשוך וצופים בסרט קולנוע חדש של מארוול על מסך ענק באולם קולנוע חשוך.
אבל כשחושבים על זה לעומק, זו לא באמת בעיה של הסדרה, אלא פשוט ההבדל המובנה בין המדיומים. סדרה לא נועדה לתת לך חוויה מפוצצת ומיידית של שעתיים – שלוש.
הכוח האמיתי שלה טמון בבילד-אפ איטי, בפיתוח של הדמויות לאורך שעות, ובאווירה שנבנית לאט ומחלחלת פנימה.
כל עוד באים עם תיאום הציפיות הנכון ומקבלים את זה שזו סדרה ששייכת לקצוות של מארוול ופחות למיינסטרים, אפשר ממש ליהנות מהתוכן המעולה הזה עד הסוף.
השורה התחתונה – מה חשבנו על עונה 2 של “דרדוויל: נולד מחדש”?
העונה השנייה של “דרדוויל: נולד מחדש” עושה בדיוק את מה שהיא הייתה צריכה לעשות, היא מתקנת את הבלגן וחוסר האחידות של העונה הקודמת, מחזירה את האלימות והחספוס שהיו קצת חסרים לרוב אורך העונה הראשונה, ומכבדת את הקהל שלה עם סיפור בוגר, אפל ופוליטי.
זה לא אירוע קולנועי שובר קופות, אבל בשורה התחתונה מארוול החזירה לנו את דרדוויל שאנחנו כל כך אוהבים, והוא מעולם לא הרגיש חי ובועט יותר.
