כשניגשתי לצפות בסרט “הנאשם” (Mercy), להגיד שהציפיות שלי היו נמוכות יהיה האנדרסטייטמנט של השנה.
השילוב בין הבמאי טימור בקממבטוב, יוצר שידוע בחיבה מוגזמת לאקשן מסוגנן שלעיתים בא על חשבון מהות (מי אמר “מבוקש”?), לבין כריס פראט בתפקיד שמנסה להיות רציני ואפל, הרגיש כמו מתכון בטוח לעוד סרט אקשן גנרי שאני אשכח דקה וחצי אחרי שהוא יגמר.
הייתי מוכן לעוד הפקה הוליוודית עייפה שמנסה לרכוב על טרנדים טכנולוגיים בצורה מאולצת. אבל כשהאורות באולם נדלקו, יצאתי עם תחושה שונה לחלוטין. זה לא היה אסון, ואפילו להיפך – אני אפילו יכול להגיד שנהניתי.
“הנאשם” הוא לא יצירת מופת קולנועית שתישאר איתכם שעות אחרי הסרט או תגרוף פרסים בעונת הטקסים הקרובה, אבל כסרט פופקורן הוא עושה את העבודה בצורה מהודקת, יעילה ומפתיעה לטובה.
הנאשם – עלילה
עלילת הסרט זורקת אותנו לעתיד הקרוב (אני חושב שראיתי באחד המסכים את השנה 2050 אבל אל תתפסו אותי במילה), עולם שבו הטכנולוגיה, המעקב והבינה המלאכותית הם חלק בלתי נפרד מכל נשימה שאנחנו לוקחים, עד כדי כך שמערכת המשפט היא בינה מלאכותית ששופטת אנשים שעשו פשעים חמורים בצורה הכי קרה שיש – לפי העובדות שהיא מקבלת מכל טביעת הרגל הטכנולוגית של מי שביצע את הפשע.
במרכז הסיפור עומד כריס (כן, השקיעו בשם), בלש משטרתי מוערך שהיה חלק מהכוח המשטרתי שהשיק את המערכת הזאת (שנקראת מרסי).
כריס מוצא את עצמו לפתע בצד הלא נכון של החוק, הוא מואשם בפשע אלים שלא ביצע, ובזמן שהוא יושב על כיסא הנשפט של מרסי לרשותו עומדות 90 דקות בלבד כדי לטהר את שמו לפני שגורלו ייחרץ סופית.
הסרט מלווה אותו במרדף הזה בזמן אמת, כשהוא מנסה לחשוף את האמת מאחורי הקונספירציה שהפלילה אותו, תוך שימוש בכל אמצעי טכנולוגי שעומד לרשותו, ומנסה להקדים את האלגוריתם שמכיר אותו טוב יותר משהוא מכיר את עצמו.
חווית משתמש מהודקת
הנקודה שבה הסרט באמת מצליח לבלוט ולצאת ממשבצת “סתם עוד סרט אקשן”, היא האריזה הוויזואלית.
הקונספט של סרט שמתרחש כולו (או רובו המוחלט) דרך מסכים, מצלמות אבטחה, שיחות וידאו ופוטג’ים דיגיטליים הוא לא המצאה חדשה, כבר ראיתי ביצועים לפה ולפה לקונספט הזה, כשהדוגמה הטובה ביותר היא הסרט “חיפוש” מ-2018.
אבל בעוד שב”חיפוש” היינו מוגבלים בעיקר למסך מחשב ולמצלמות רשת, “הנאשם” לוקח את הפורמט הזה צעד אחד משמעותי קדימה.
התחושה כאן היא לא של צפייה במסך מחשב, אלא של חיים בתוך ממשק מציאות רבודה (AR) מתקדם ופולשני.
הסרט מצליח להמחיש בצורה אמינה למדי איך זה מרגיש לחיות בתוך מערכת הפעלה מרחבית (ודיי קלסטרופובית יש לציין).
ממשק המשתמש (UI) בסרט הוא אחד האלמנטים המהודקים והמוצלחים ביותר בסרט הזה, וזה אלמנט שממש גרם לי להסתכל עליו במהלך הסרט, אבל בצורה טובה.
בלא מעט סרטי מד”ב אנחנו רגילים לראות “טכנולוגיה עתידנית” שנראית כמו גימיק זול – מספרים רצים בירוק על מסך שחור, הולוגרמות חסרות היגיון ועיצובים שצועקים עלייך “ניסינו להעתיק משהו מהעולם האמיתי אבל לעשות את זה מצחיק, ראיתם שהלוגו של אפל זה אגס ולא תפוח?”.
כאן, לעומת זאת, יש תחושה של מחשבה אמיתית על חווית משתמש.
המסכים הצפים, הדרך שבה המידע מונגש לדמות הראשית (ולנו כצופים) במקביל, והאינטרקציה עם הסביבה הפיזית מייצרים עולם ויזואלי אמין שמרגיש כמו פרק של “מראה שחורה”, אבל בצורה שמשרתת את הסרט טוב מאוד את המגבלה הזו של “צפייה דרך מסכים” לא מרגישה כמו גימיק מעיק, אלא ככלי נרטיבי שמגביר את המתח הקלסטרופובי של הסרט בצורה אפקטיבית למדי.
סקין ברירת מחדל
בגזרת המשחק, הדברים עובדים בצורה סבירה, אם כי לא הייתי בונה על מועמדות לאוסקר. כריס פראט נכנס לנעלי הבלש המיוסר והקשוח, אבל קשה מאוד לנתק ממנו את הווייב המוכר של סטאר לורד משומרי הגלקסיה או את שאר הדמויות הקודמות שלו, זה סטאר לורד, אבל מיוסר.
הוא שחקן כריזמטי, וזה עובד לטובתו גם כאן, אבל הוא לא מביא למסך איזה עומק רגשי חדש או מפתיע.
למעשה, במהלך הצפייה לא יכולתי שלא לחשוב שכנראה כל “כריס” הוליוודי אחר – מכריס אוונס ועד כריס פיין או אפילו המסוורת’ היה יכול להיכנס לתפקיד הזה ולבצע אותו באותה רמת הצלחה בדיוק.
הדמות שלו מרגישה פונקציונלית לחלוטין, מעין סקין ברירת מחדל במשחק מחשב, וזה בסדר כי הסרט לא דרש ממנו יותר מזה.
מי שקצת מצילה את המצב היא רבקה פרגוסון, שמספקת הופעה מעניינת יותר. ישנם רגעים באינטראקציה שלה בתור הבינה המלאכותית שמזכירים דמויות אנדרואיד קצת יותר אהובות כמו דאטה מ”מסע בין כוכבים: הדור הבא”, במיוחד ברגעים שבהם האינטליגנציה המלאכותית מתחילה לתהות על קיומה ועל המהות שלה.
אבל גם היא בעיקר “שם”, ולא הרגשתי שהיא עשתה משהו מיוחד. אבל גם פה – הסרט לא דרש ממנה יותר מידי.
לא צולל עד הסוף
ופה בדיוק נמצא הפספוס הגדול של הסרט. הנושאים שהוא מתעסק בהם, ובראשם התודעה של בינה מלאכותית. הסרט מתעסק לא מעט בסכנות שקיימות במעקב תמידי אחרי אנשים והגבול הדק שבין טכנולוגיה מסייעת לטכנולוגיה משתלטת, אבל אלו נושאים שנמצאים שם כל הזמן בעיקר ברקע.
הסרט “נוגע ונוסע” ברעיונות הפילוסופיים האלו, מהנהן אליהם בנימוס, אבל לא באמת עוצר כדי לצלול לעומקם.
היה כאן פוטנציאל אדיר ליצוק תוכן משמעותי ומודרני לתוך תבנית האקשן, לייצר אמירה ביקורתית חריפה יותר על העולם שבו אנחנו חיים ואולי העתיד שאנחנו הולכים אליו, אבל במקום זה התסריט בחר להישאר באזור הנוחות של פיצוצים, טוויסטים ומרדפים.
זה בסדר, אבל זה גם מוביל אותנו לעלילה קצת שקופה מידי. בערך בשליש הראשון של הסרט, כל צופה מיומן כבר יבין לאן הרוח נושבת, מי הטובים, מי הרעים ופחות או יותר איך כל זה עומד להסתיים.
הטוויסטים קיימים, אבל הם לא שומטי לסת אלא יותר בקטגוריית ה”אה, נחמד, ראיתי את זה מגיע”, הם לא באמת משנים את החוויה הכללית או משאירים איזה רגע שיכול להישאר עם הצופה אחרי הסרט.
אחד היתרונות הגדולים ביותר של הסרט, ואולי הסיבה שהוא עובד כל כך טוב כבידור קליל הוא המבנה שלו.
בעידן הנוכחי, שבו כל שובר קופות מרגיש צורך להימרח על פני כמעט שלוש שעות ולנפח כל סצנה לחשיבות אפית וחוויה קולנועית אדירה, “הנאשם” הוא משב רוח מרענן של יעילות.
העלילה מתרחשת ב”זמן אמת” ובאורך של כ-90 דקות. ההחלטה הזו הופכת את הסרט למאוד מהודק. אין כאן סצנות מיותרות, אין דיאלוגים משמימים שנועדו למרוח זמן מסך, לטובתו של הסרט הזה, הקצב שלו פשוט מצוין – זה סרט שיודע מה הוא רוצה להשיג ומשיג את זה בלי לבזבז לנו את הזמן, ובימים אלה זה מבורך.
השורה התחתונה – מה חשבנו על “הנאשם”
“הנאשם” הוא סרט שנהנה מהפורמט שלו יותר ממה שהוא נהנה מהתסריט שלו. אם הסרט הזה היה מדלג על בתי הקולנוע ומגיע ישירות לשירותי הסטרימינג, אני מאמין שהוא היה הופך ללהיט מיידי והיו מדברים עליו הרבה יותר – הוא תפור בול לצפייה ביתית עם פיצה וזירו.
אבל גם כצפייה בקולנוע הוא מספק את הסחורה במשבצת לא רעה של סרט פופקורן לא מחייב.
הוא מצליח להחזיק את המתח, להציג עוד גרסה עתידנית של העולם שתמיד מזכירה לכולנו שאנחנו כבר חיים את המציאות הזאת שמרגישה לפעמים כמו פרק של “מראה שחורה” ולפעמים כמו סתם מראה, ולא להעיק באורך מוגזם.
למי שמחפש אקשן סולידי, ויזואליה מעניינת וקצב גבוה, “הנאשם” הוא בהחלט הימור בטוח.
