בואו נודה באמת, לא הגעתי להקרנה של “אנקונדה” (2025) עם ציפיות בשמיים. לא חשבתי שמחכה לי יצירת מופת קולנועית שתשנה את פני הז’אנר, ובטח לא בניתי על אימה פסיכולוגית שתשאיר אותי ער בלילה.
כל מה שקיוויתי לקבל זה אסקפיזם טהור, קומדיה “לא מזיקה” ומודעת לעצמה בסגנון של “רעם טרופי” (Tropic Thunder).
קיוויתי לסרט שיודע לקחת מותג נוסטלגי ומעט מגוחך מהניינטיז, להושיב בחזית שניים מהאנשים הכי מצחיקים בהוליווד – פול ראד וג’ק בלאק, ולתת להם להשתולל על הסט בתוך סאטירה על תעשיית הקולנוע.
זה נשמע כמו נוסחה מנצחת, כזו שגם אם היא לא “חכמה”, היא לפחות אמורה להיות מהנה. אבל מסתבר שגם כשמורידים את הרף לרצפה, הוליווד עדיין מצליחה למצוא דרך למעוד עליו.
“אנקונדה” החדש הוא לא “רעם טרופי”; הוא יותר מזכיר את הסרט פלוצים בטריילרי הפארודיה בתחילת “רעם טרופי” (שגם בהם השתתף ג’ק בלאק!) והוא אפילו לא מצליח להיות הגילטי פלז’ר שקיוויתי שאולי הוא יהיה.
הוא פשוט תזכורת כואבת לכך שמודעות עצמית היא לא תחליף לכתיבה, ושכוכבים גדולים לא יכולים להחזיק סרט שמראש לא בטוח שהיה לו סיכוי.
אנקונדה – העלילה
העלילה של “אנקונדה” מודל 2025 מנסה לייצר טוויסט מודרני על הנוסחה המוכרת. במקום עוד קבוצת חוקרים או ציידים שיוצאים למשימה הרואית, אנחנו מקבלים סיפור על שני חברי ילדות שנמצאים בעיצומו של משבר אמצע החיים ומחליטים לעשות עם זה משהו.
ג’ק בלאק מגלם צלם חתונות מריר שמרגיש שהכישרון שלו טובע בתוך צילום סרטי חתונה “אומנותיים”, בעוד פול ראד הוא שחקן נואש שמחכה לרגע אחד של תהילה.
מתוך תחושת ייאוש ורצון להוכיח שהם עדיין רלוונטיים, השניים מחליטים לצאת לאמזונס כדי לצלם גרסת המשך חובבנית לסרט האימה האהוב עליהם מתקופת ההתבגרות – “אנקונדה” המקורי מ-1997.
מה שמתחיל כהפקה מגוחכת עם ציוד גרילה ונחש שכולם מקווים שהמאלף שלו באמת מאלף אותו, הופך מהר מאוד למאבק הישרדות אמיתי כשהחבורה נתקלת בנחש ענק, רעב ולא ידידותי במיוחד, שלא ממש מעריך את המחוות הקולנועיות שלהם.
הגבולות בין ה”סרט” שהם מצלמים לבין הזוועה המציאותית שסוגרת עליהם הולכים ומטשטשים עד לכדי כאוס מוחלט, שבו אף אחד כבר לא יודע איפה עובר הקו בין משחק למציאות.
מלכודת מטא – כשהמודעות העצמית משתלטת
הבעיה הגדולה ביותר של “אנקונדה” היא שהוא מאוהב ברעיון של עצמו יותר ממה שהוא מאוהב בסיפור שלו. הגישה המטא-קולנועית, שהייתה אמורה להעניק לסרט עומק ושנינות, הופכת מהר מאוד למעיקה בכל סצנה.
הסרט כל כך עסוק בלצחוק על קלישאות הז’אנר, שהוא שוכח שהוא בעצמו טובע בהן. יש תחושה חזקה שהתסריטאים השתמשו במודעות העצמית כמעין “כרטיס יציאה מהכלא” – אם משהו לא עובד, פשוט נכתוב דמות שתגיד שזה לא עובד, והקהל יחשוב שזה אירוני.
באחת הסצנות במערכה השנייה, כשהעלילה מתחילה לאבד את זה לגמרי, אחת הדמויות פולטת הערה על כך שהבעיה של הוליווד היא שמתחילים לצלם בלי לדעת מה קורה במערכה השלישית.
זה רגע שבו הסרט שובר את הקיר הרביעי בצורה כל כך חזקה, שזה כבר לא מרגיש כמו קריצה לצופה, אלא כמו הודאה באשמה.
הצפייה בסרט מרגישה כמו לראות מישהו מספר בדיחה גרועה ואז מסביר אותה במשך עשר דקות – הקסם נעלם, ונשארת רק המבוכה.
הזיגזג הזה בין ז’אנרים הוא אולי האלמנט המתיש ביותר בסרט. לרגע אחד הסרט מנסה להיות קומדיה פרועה עם ביקורת על עולם הקולנוע, ברגע השני הוא עובר לאקשן מפוצץ, ובשלישי הוא מנסה להפחיד אותנו עם אלמנטים של סרט אימה.
הבעיה היא שהמעברים האלו לא מרגישים אורגניים. במקום שילוב הרמוני של פחד וצחוק, אנחנו מקבלים סלט של רגשות שלא מתחברים לכלום.
הסרט אפילו מוצא זמן לצחוק על זה שלכל סרט צריכה להיות מטרה ברורה, אבל נראה שהוא שכח להעניק לעצמו אחת כזו.
יותר מידי פעמים שאלתי את עצמי מה לעזאזל אני רואה, ובכנות – עדיין אין לי ממש תשובה לזה.
קאסט באמת מבוזבז – פול ראד וג’ק בלאק
בואו נדבר על הקאסט, כי כאן האכזבה באמת צורבת. פול ראד וג’ק בלאק הם השמות הגדולים של הסרט, אבל גם הם נמצאים על אוטומט מוחלט בסרט.
פשוט אמרו להם “תהיו אתם ונסתדר”, ולא בקטע טוב כמו נגיד ג’ים קארי בסרטי “סוניק“.
ראד עושה את ה”פול ראד” הציני שכאילו לא באמת מתאים לסיטואציה, ובלאק עושה את ה”ג’ק בלאק” האנרגטי והרועש כולל קטעים שבו הוא מחקה כלי נגינה בדרך האופיינית שלו.
אבל בסרט אין שום דבר חדש או מפתיע, הם פשוט ממחזרים שטיקים ישנים בתוך סרט שלא נותן להם באמת להתקדם.
אבל הם לפחות במרכז. מה לגבי כל השאר? דניאלה מלכיאור, שאני לא חושב שראיתי מאז “יחידת המתאבדים” של ג’יימס גאן, נמצאת שם פשוט כי… היא שם.
אין לה שום פואנטה עלילתית, שום רגע שאמור לשנות את כל מהלך הסרט, והסיפור משנה שלה מרגיש כמו משהו שצולם בכלל בגרסה אחרת של הסרט ואיכשהו הגיע לעריכה הסופית.
עוד משחקת בסרט טנדי ניוטון. ניוטון היא שחקנית עטורת פרסים (אמי, באפט”א), אבל כאן הדמות שלה מרגישה כמו החלטה של “צריך שיהיה גם ייצוג נשי בקאסט”, בלי לתת לה שום דבר משמעותי לתרום לסיפור.
חוץ אולי מעיצוב שיער ממש מזעזע שאני עדיין לא יודע אם הוא פאה או לא. סטיב זאהן, מצידו, עושה את מה שסטיב זאהן יודע לעשות הכי טוב, שזה לצעוק הרבה ולהיות הבחור הכי פחות חכם בחדר.
זה סבבה במינונים קטנים, אבל אפילו כאן נתנו לו החלטות תסריטאיות כל כך תמוהות שמצאתי את עצמי שואל שוב ושוב: בכנות, מה אני רואה עכשיו? ולמה לעזאזל אני רואה את זה?
“אל תלך על לגמרי מפגר”
ההשוואה ל”רעם טרופי” היא כמעט בלתי נמנעת, גם בגלל ג’ק בלאק ששיחק בשני הסרטים וגם בגלל הקונספט, והיא גם זו שחושפת את הכישלון של “אנקונדה” בצורה הכי ברורה.
ב”רעם טרופי”, הסאטירה על הוליווד הייתה מוצלחת בעיניי כי היא הגיעה מתוך אהבה והבנה עמוקה של התעשייה. שם, כשהדמויות עשו טעויות מטופשות, זה שירת את הסיפור. ב”אנקונדה”, הטעויות המטופשות מרגישות כאילו הן של יוצרי הסרט עצמם, ולא של הדמויות.
הניסיון לייצר קומדיה שחורה ומודעת לעצמה בשנת 2025 דורש איזון עדין מאוד, וב”אנקונדה” האיזון הזה פשוט לא קיים.
במקום לחגוג את הטראש של הניינטיז בצורה חכמה, הסרט פשוט משחזר את המגרעות שלו בלי להוסיף שום ערך מוסף.
הרפרנסים לתרבות הפופולרית מרגישים מאולצים, כאילו מישהו עבר על רשימה של קלישאות הוליוודיות וניסה לדחוף אותם לדיאלוגים.
זה יוצר תחושה של חוסר נוחות, כאילו הסרט מנסה מאוד להיות “מגניב” ו”רלוונטי”, אבל הוא בעצם אותו מם של סטיב בושמי שמנסה להשתמש בסלנג של צעירים ולא מבין למה כולם מסתכלים עליו במבוכה.
זה לא נעים לצפייה, וזה בעיקר מעלה את השאלה בשביל מי הסרט הזה נוצר?
השורה התחתונה – מה חשבנו על אנקונדה (2025)?
“אנקונדה” (2025) הוא סרט שסובל מעודף ביטחון עצמי ומחוסר חזון משווע. הוא מניח שהקהל יסלח לו על הכל על האפקטים המזעזעים, על התסריט החלול ועל העריכה המבולגנת רק כי הוא “מודע לעצמו” וכי יש לו כוכבים גדולים בחזית.
אבל מודעות עצמית היא לא תחליף לכתיבה טובה. הקומדיה לא מצחיקה מספיק, האימה לא מפחידה בכלל, והאקשן מרגיש גנרי ונשכח.
למרות כמה רגעים בודדים של חסד בזכות הכריזמה הטבעית של ג’ק בלאק ופול ראד, החוויה הכללית היא של סרט מאולץ, לא נעים לצפייה ומבולגן להחריד.
אם אתם מחפשים אסקפיזם קולנועי, יש מספיק אופציות אחרות בחוץ שלא יגרמו לכם להרגיש שמזלזלים בזמן שלכם. אם אתם אוהבים את הכוכבים של הסרט, עדיף שתעשו מרתון של הסרטים הישנים והטובים שלהם.
הנחש הזה אולי מנסה לבלוע את הקהל, אבל בסופו של דבר הוא רק גורם לו לפהק ולתהות למה הוא בא לסרט הזה.
שירות לציבור: לסרט יש סצינת פוסט קרדיטס (אחרי הכתוביות), אבל ראיתי אותה רק בגלל שלקח לי זמן לצאת מהאולם. גם היא, כמו כל הסרט הזה, לא שווה את הזמן שלכם.
