נדמה שזו הייתה רק שאלה של זמן עד שגם “אני יודע מה עשית בקיץ האחרון” יחליט להצטרף לחגיגת תחיות המתים של סרטי הסלאשרים.
הרי בעשור האחרון, כל מי שהיה פעם רוצח עם מסכה, סכין, קרס או המוות בעצמו קיבל גרסה מחודשת או פרק חדש בקורותיו (כמעט, אני עדיין מחכה לפרדי וג’ייסון), דור צעיר שעושה בחירות מטומטמות, וערימה של שחקנים מהקאסט המקורי שלפעמים לא בטוח אם הם חותמים על חוזה בשביל הצ’ק או בשביל התשוקה.
אבל אם “צעקה” הוכיחה שאפשר להחזיר סדרה מפוארת עם מודעות עצמית ושדרוגים עכשוויים, ו”יעד סופי” הצליחו לחזור ואפילו לרגש (מתגעגעים אלייך טוני טוד), התחושה ב”אני יודע מה עשית בקיץ האחרון” גרסת 2025 היא בעיקר של דה-ז’ה-וו עייף, שמזכיר שאולי לפעמים עדיף לשכוח מה עשינו בקיץ האחרון.
“אני יודע מה עשית בקיץ האחרון” – העלילה
העלילה, והפעם אפילו קשה לקרוא לה כך, שוב מתמקדת בחבורת צעירים שמוצאת את עצמה הפעם ביום העצמאות האמריקאי (הרביעי ביולי) עושה טעות אחת יותר מדי, ואז בוחרת באופציה המטומטמת ביותר שאפשר לחשוב עליה: לטייח את המעשה ולקוות לטוב.
בדומה לסרט המקורי, יש פה תאונה שצריכה לשמש טריגר לסיפור אימה אפקטיבי, אבל הפעם היא מרגישה כל כך תלושה, מגוחכת וחסרת הצדקה, שמתחילת הסרט ברור שהיוצרים בעיקר ניסו לסמן וי על רפרנסים ולא לבנות דרמה אמיתית.
מכאן הכול מתגלגל בדיוק כמו שראינו כבר עשרות פעמים: מכתבים מאיימים, דמויות שצוברות חרדות וסודות, וכמובן – רוצח אנונימי שמתחיל להעלים אותן אחת אחת.
נוסטלגיה היא אוברייטד
אפשר לכתוב סרט שלם על מה לא עובד ברימייק-המשכון הזה, והוא גם כנראה יהיה יותר טוב מהסרט עצמו, אבל בואו ננסה לצמצם: קודם כל, הדמויות.
נכון, תמיד היו בסלאשרים דמויות שהן בעיקר בשר תותחים, אבל כאן לא טרחו אפילו להעניק להן גוון אנושי בסיסי. קשה שיהיה אכפת ממי שמת, כי פשוט לא אכפת ממי שחי. משהו שהוא בסדר אם הוא קורה לחלק מהדמויות, אבל לא לכולן.
ומעבר לזה, החלטות מטומטמות הפכו כאן מגימיק של הז’אנר לסוג של אבסורד. נדמה שהדמויות מתעקשות לחזור על כל קלישאה בספר, בלי שמץ של אירוניה או כביקורת, הם פשוט כאלו.
כדי למשוך את הצופים הוותיקים, הסרט מחזיר למסך את ג’ניפר לאב יואיט ופרדי פרינז ג’וניור. אבל במקום לקבל חיבור רגשי, עומק חדש או זיק של נוסטלגיה מהסוג הכיפי, אנחנו מקבלים הופעות עייפות שמרגישות כמו “נתנו לנו צ’ק אז באנו”.
ניכר שאין פה כימיה אמיתית בין השחקנים מהעבר לעתיד, ואין אפילו ניסיון להפוך אותם למשהו מעבר לפוסטר מהלך שמזכיר לנו שפעם היה פה מותג.
זה לא “צעקה”, שם דמות כמו דיואי או גייל היא חלק אינטגרלי מההמשך, כאן הכול מרגיש כמו חזרה על טקסט ישן בכיתה רדומה.
תקוע בזמן
בזמן שסרטי סלאשר מודרניים כמו “X”, “גופות, גופות, גופות” ואפילו “מז”ל טוב” (התרגום הכי טוב שראיתי לסרט בחיים) מציעים טוויסטים כיפים, מודעות עצמית ורענון אמיתי של החוקים, “אני יודע מה עשית בקיץ האחרון” מתעקש להישאר באיזור הבטוח והדחוס של שנות התשעים.
שום הפתעה בעלילה, שום שבירת ציפיות, שום תעוזה קולנועית. אפילו הבימוי והצילום נשארים סטנדרטיים לגמרי, הכל כל כך גנרי, שגם הסצנות שאמורות להיות השיא של הסרט (הרציחות, כן?) לא מספקות הנאה קאמפית כי הן פשוט לא מרגשות.
התחושה הכללית היא שהסרט פשוט תקוע בזמן. אין לו מספיק אומץ לחדש, והוא גם לא מצליח לייצר חוויית צפייה נוסטלגית אמיתית.
במקום קריצה למעריצים, מתקבלת תחושת מבוכה: “באמת? ככה ב-2025 מנסים לשחזר קלאסיקות?”. לא רק שהמתח לא מותח, הוא גם לא מהנה, לא מטריד ולא מרגש, אפילו לא ברמת הגילטי פלאז’ר (הערת העורך: אני ממש רוצה להמשיך לקרוא את הביקורת, אבל נראה לי שהבנתי כבר את המסר).
אני חושב שזה סרט אימה שיותר צחקתי בו מכמה שהוא מטומטם מאשר התלהבתי מהחזרה של הפרנצ’ייז, וזה לא סימן טוב.
השורה התחתונה – מה חשבנו על “אני יודע מה עשית בקיץ האחרון”?
“אני יודע מה עשית בקיץ האחרון” החדש הוא דוגמה מצוינת למה לא כל קלאסיקה צריכה לחזור למסך הגדול.
זהו סרט שמצד אחד לא מחדש כלום, מצד שני לא מרגש, ובסופו של דבר אפילו לא מצליח להרגיש כמו מכתב אהבה לעבר.
זה ניסיון עקר לרכב על גל נוסטלגיה של דור שהתבגר, מבלי להציע לו ערך אמיתי, ובטח שלא למעריצים הצעירים שמחפשים חוויה עכשווית ורעננה, כי הדור של היום קצת יותר מתוחכם ממה שאנחנו היינו.
אם יש משהו שאפשר ללמוד מהקאמבק הזה, הוא שלפעמים עדיף להשאיר את העבר בעבר ולפנות את הבמה לסלאשרים שמבינים את הדור הנוכחי.
אם מתחשק לכם סלאשר עם דם, חן והפתעות, יש לא מעט דוגמאות טובות שאפילו הזכרתי פה למעלה. בקשר ל”אני יודע מה עשית בקיץ האחרון” – פשוט עדיף לדלג הלאה.
