שנים של בלגן קוסמי, גרסאות מקבילות, כן קאנג, לא קאנג, וכמות שעות מטורפת של שיעורי בית רק בשביל להבין סרט אחד – סוף סוף מגיע סרט MCU שמבין את מקומו ומחליט פשוט לנשום.
“ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים” הוא סרט שכולו איפוס: לדמויות, לטון, ובעיקר למעריצים שחשבו שמארוול איבדה את הדרך.
במקום עוד רפרנסים (שכן קיימים בו) ועוד תסבוכות ליקום הקולנועי המסובך בעולם, הסרט הזה בוחר ללכת אחורה – ולפעמים, זו הדרך הכי טובה להתקדם.
ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים – העלילה
ארבעה חוקרים – ריד ריצ’ארדס (פדרו פסקל), סו סטורם (ונסה קירבי), אחיה ג’וני סטורם (ג’וזף קווין) ובן גרים (אבון מוס-בכרך) יוצאים למשימת חלל, נחשפים לקרינה קוסמית וחוזרים עם כוחות-על.
מה שנראה כמו תאונה מדעית מקרית מתפתח במהרה לקרב הישרדות, כשישות קוסמית בשם גלקטוס מאיימת לכלות את כדור הארץ, והם הופכים – כמעט בעל כורחם – לגיבורים שהעולם לא ידע שהוא צריך.
מזכיר לנו למה אהבנו את מארוול מלכתחילה
אם יש משהו שב”מארוול של פעם” רוצים לעשות טוב, זה לבנות דמויות שאנחנו באמת רוצה לעקוב אחריהן. וזה בדיוק מה ש”צעדים ראשונים” עושה.
אין כאן בלגן מולטיוורסי מטורף, אין פה הופעת אורח מרפרפת של נבל משנה מהסדרת דיסני פלוס היחידה ששכחנו לראות, ואין ניסיון לדחוף סיפור לשישה כיוונים שונים רק כדי לשמר את היקום קולנועי.
במקום זה, יש כאן סרט שלם שמקדיש זמן לדינמיקה הקבוצתית, לקונפליקטים הקטנים בין החברים, לרגעים של שקט. זה אולי לא מה שמעריצים רגילים לו בשנים האחרונות, אבל זה בדיוק מה שהיקום הזה היה צריך. ובאופן מפתיע, זה גם הופך את הסרט למרענן בצורה כמעט חצופה אחרי שלבים ארבע וחמש.
פדרו פסקל מביא המון ניואנסים לריד ריצ’רדס – גם המדען הכי חכם בחדר, אבל גם אחד שמתקשה לראות מבעד לפחדים שלו.
ונסה קירבי לגמרי גונבת את ההצגה כסו, והכימיה שלה עם כל אחד מחברי הצוות (לא רק ריד) בונה עמוד שדרה רגשי לסרט.
ג’וזף קווין נהדר כגרסה טיפה יותר מעודנת של ג’וני סטורם מזאת של כריס אוונס, אבל עדיין מספיק חצופה להיות ג’וני סטורם שיודע לכבוש את כולם.
ואז יש את אבון מוס-בכרך, שלוקח את “הדבר” (התרגום הזה נוראי), דמות שקל מאוד להפוך לבדיחה, והופך אותו ללב הפועם של הסרט. לא רק חזק וקשוח, אלא גם פגיע, מצחיק ועמוק. כן, אפילו כשהוא בנוי מאבן.
הסרט גם מצליח בגזרת הנבלים שלו – בעיקר עם גלקטוס, שלמרות שהוא סך הכל נבל גדול ומאיים, הוא גם אחד מאותם נבלים שפשוט קשה לתרגם לקולנוע בלי להפוך אותו לקריקטורה (או פשוט לענן גדול… אהמ.. “ארבעת המופלאים: עלייתו של הגולש הכסוף” אהמ..).
למזלנו, הסרט הזה כמעט מצליח להעביר את התחושה של עולם שבו גלקטוס באמת קיים. הוא באמת מרגיש מאיים ועצום, בלתי ניתן לתפיסה, ועם נוכחות שמרגישה כמו סוף העולם ואחת שתואמת לקול האימתני של ראלף איינסן).
נכון, הוא עדיין “טיפה קומיקסי” ברגעים מסוימים, אבל זו בחירה מודעת, שמתכתבת עם הסגנון הכללי של הסרט, ככה שאני לא נגד.
וגם למרבה ההפתעה ואחרי חששות לא קטנות מצד מעריצים (שוב, תודות ל”עלייתו של הגולש הכסוף”) הגולשת הכסופה שאלה-בל (ג’וליה גארנר) עוצבה היטב גם ברמה הוויזואלית שנראת מטורף בכל סצנה שבה היא נמצאת וגם בדמותה.
היא מביאה רובד רגשי מפתיע לסיפור, לא רק כאיום אלא כמי שגם היא חלק ממערכת גדולה יותר.
בניית עולם מרהיבה
העולם שמאט שקמן בנה ב”אבעת המופלאים: צעדים ראשונים” הוא לא עוד שיבוט גנרי של ניו יורק, אלא משהו שבאמת מרגיש שונה.
תחשבו על מה ש”הנוקם הראשון” עשה לקפטן אמריקה, זו תחושת הזמן והמרחב שהסרט הזה משחזר, תחושה של “היקום שלנו, אבל קצת שונה”.
לסרט יש עיצוב רטרו-עתידני מרהיב, עם טאץ’ קומיקסי מודרני שהופך כל סצנה לחגיגה ויזואלית. לא בקטע ראוותני, אלא כזה שמכניס אותך פנימה. התחושה היא שהעולם הזה נבנה מתוך אהבה ולא מתוך צורך להרשים.
גם הפסקול, של מייקל ג’אקינו, עושה עבודה פנטסטית. הוא מצליח לתת משקל לרגעים הגדולים, בלי לשכוח להניע את הדרמה של הרגעים הקטנים.
משהו שמזכיר שוב – ואני כנראה אמשיך להזכיר את זה – את מארוול של פעם. לא הכל צריך לצרוח אפיות, לפעמים כל מה שצריך זה את המנגינה הנכונה במקום הנכון.
השורה התחתונה: מה חשבנו על “ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים”?
“ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים” לא מנסה להמציא את הגלגל – הוא רק דואג שהוא יסתובב שוב כמו שצריך.
וזה בדיוק מה שמארוול הייתה צריכה עכשיו: התחלה פשוטה, מדויקת, עם דמויות שאכפת לך מהן, ויזואליה מהממת, ועלילה שלא מתביישת להיות ברורה וישירה.
אחרי שלבים 4 ו-5, שהרגישו כמו חיפוש מתיש אחר הזהות של ה-MCU, מגיע הסרט הזה ופשוט מחזיר אותנו למה שעבד בהתחלה, רק טוב יותר. אם ככה נראים הצעדים הראשונים של שלב 6, אני בהחלט אופטימי להמשיך ללכת איתם.
שירות לציבור: לסרט יש שתי סצנות פוסט קרדיטס – שווה להישאר באולם!
