אחד הדברים המרשימים ביותר ביקום של ג’ון וויק הוא היכולת שלו להמציא את עצמו מחדש – לא על ידי שבירת החוקים הגם ככה רופפים שלו, אלא דווקא על ידי העמקה בהם. ככל שהסדרה התקדמה, כך הפכה הבנייה המופרכת של עולם המתנקשים שבה למוקד עניין לא פחות מהאקשן.
עם כל סרט קיבלנו עוד שכבה – עוד אגודה מסתורית, עוד מלון אקסקלוסיבי, עוד כלל משונה שמנוהל ברצינות תהומית. זה תמיד היה שילוב של קלאסה וקרב מגע, של אסתטיקה ואלימות.
אבל מה קורה כשמזיזים לרגע את הדמות של ג’ון וויק הצידה, ומנסים לראות את העולם הזה דרך עיניים אחרות? זה בדיוק מה ש-בלרינה מנסה – ומצליח – לעשות.
הסרט לא רק מציע פרק נוסף ביקום של וויק, אלא מרחיב אותו באמת. הוא לא גימיק, הוא לא תוספת מאולצת – הוא ניסיון לקחת את המיתולוגיה הזו ולהכניס לתוכה קול חדש, נשי, שונה, וגם אם לפעמים הוא מרגיש קצת משוכפל הוא עדיין רענן.
תקציר בלי ספוילרים (וכמעט בלי עלילה)
“בלרינה” מתרחש בין האירועים של ג’ון וויק 3 ו-4, ומספר את סיפורה של איב מקרו (אנה דה ארמס), בלרינה לשעבר שמתאמנת ברוסקה רומא – אותה כת מתנקשים שהכרנו בסרטי ג’ון וויק.
אחרי שאביה נרצח באכזריות, איב יוצאת למסע נקמה שמערב כת חדשה יריבה ומסוכנת, עיירה מלאה מתנקשים, וכמות גופות שמאיימת לעבור את כל מה שראינו בארבעת סרטי וויק הקודמים יחד.
ברבור שחור, דם אדום
במרכז בלרינה עומדת איב מקרו (אנה דה ארמס, “רצח כתוב היטב”), רקדנית בלט עם עבר טראומטי ואינסטינקטים של טורפת. אחרי רצח אביה, היא יוצאת למסע נקמה מדמם, קצת כמו ג’ון וויק, אבל עם הורים במקום כלב. האם זה מופרך כמו העלילה המקור? ברור. אבל איפשהו זה כבר חלק מהכיף.
אז העלילה היא אותה עלילה עם שינויים מינוריים, אבל ההבדל הגדול כאן הוא הדמות. בניגוד לג’ון וויק, שהוא סוג של מיתוס מהלך מהסצנה הראשונה, איב היא דמות שנבנית על המסך.
אנחנו פוגשים אותה כשהיא עדיין לא מכירה את כל הכללים, כשהיא עדיין לומדת לשחות בתוך ים של אלימות ותחבולות. היא לא רק מגיבה – היא מתפתחת. וזה לבד כבר שם את הסרט במקום אחר, מעניין יותר, אפילו אנושי יותר.
מפצחת המתנקשים
אנה דה ארמס לגמרי מחזיקה את הסרט על הכתפיים – והיא עושה את זה בעוצמה ובסטייל. היא לא רק משכנעת ברמת קטעי האקשן, אלא מביאה איתה שילוב של כריזמה שקטה ונחישות שהופכת את איב לדמות מרתקת אולי יותר אפילו מוויק עצמו.
היא לא מתחנפת לקהל, לא מחקה את וויק ולא “עושה פוזות של גיבורת על” – היא פשוט שם, בכל הכוח, עם רימונים ולהביורים (כן, שמעתם אותי).
כבר עכשיו ברור לגמרי שהיא שחקנית שאפשר לבנות סביבה זיכיון. ואם מישהו בהוליווד עוד לא חשב על ללהק אותה להיות דמות גדולה כמו נגיד לארה קרופט – זו ההזדמנות.
כרמן עם קליעים
הכוכב האמיתי של בלרינה הוא האקשן – חד, יצירתי, ולפעמים גם ברוטאלי באופן מפתיע. אם חשבתם שג’ון וויק כבר מיצה את מלאי הרובים, הסכינים והרימונים – תחשבו שוב.
הכוריאוגרפיה כאן לא רק מדויקת, אלא כמעט פיוטית (no pun intended). זה מרגיש כמו מופע מחול קטלני – וזה משהו שפשוט כיף לראות על המסך.
האלימות קיצונית, לעיתים מוגזמת במכוון – אבל תמיד מסוגננת ותמיד חלק מהעולם של ג׳ון וויק, זה אומר שגם איב, כמו ג’ון מרגישה כמו דמות כמעט בת אלמוות, אבל בתכלס? זה לא מפריע לסרט להיות כיפי.
ובכל זאת, לא הכול מושלם: חצי השעה הראשונה של הסרט מרגישה קצת כמו גרסת הבמאי המורחבת לסיפור רקע שאפשר היה לדחוס במונטאז’ של שלוש דקות.
חלק מהדמויות המשניות (היי, נורמן רידוס) מבוזבזות לגמרי הסרט הזה, וההופעה של קיאנו ריבס – חביבה ככל שתהיה – מרגישה קצת מוזרה, אבל אולי זה בגלל שקיאנו פשוט לא שחקן טוב ולא באמת מרגיש קשור לסרט חוץ מהטענה של “היי, הנה ג׳ון וויק”.
אבל כל אלה לא משנים ברגע שהסרט נכנס לקצב – כי אז הוא פשוט לא עוצר.
השורה התחתונה – מה חשבנו על “בלרינה”?
“בלרינה” הוא סרט שמרחיב את העולם של ג’ון וויק בצורה חכמה, מלאה סטייל, ובעיקר עם כיוון חדש.
הוא מציע גיבורה אחרת – לא רק מגדרית, אלא גם סיפורית. והוא מוכיח שכשנותנים לדמות להתפתח, גם בתוך ז’אנר כל כך מקובע כמו סרטי מתנקשים, אפשר לייצר חוויה שהיא אומנם קצת “עוד מאותו דבר”, אבל עדיין מרגישה מספיק רעננה כדי שאני ארצה לראות עוד מהעולם הזה, גם בלי ג’ון וויק.
זו לא יצירת מופת, וזה גם לא הסרט שישנה את חוקי הז’אנר. אבל זה כן סרט שמוכיח שאפשר לקחת פרנצ’ייז גברי מובהק, ולתת לו כיוון נשי בלי לאבד את הקהל. להפך – אולי אפילו להרחיב אותו.
