בואו נתחיל מהשורה התחתונה – מיינקראפט הוא לא הסרט הכי גרוע שנעשה על משחק וידאו, אבל הוא גם לא הסרט שחשבתי שהוא יהיה כששמעתי שמנסים להביא את אחד המשחקים הכי אייקוניים וגדולים בעולם למסך הגדול.
פעם היינו יכולים להסתפק בתירוץ כמו “הוליווד לא מבינה איך להפוך משחק לסרט”. אבל אז הגיעו האחרונים מבנינו, ארקיין, פולאאוט ואפילו האחים סופר מריו ו-סוניק, והוכיחו שאפשר לעשות את זה נכון. כלומר, אי אפשר יותר להשתמש בטענה ש”סרטים כאלה פשוט לא עובדים”. היום זו כבר בחירה.
אם יש משחק שקשה להפוך לסרט – זה מיינקראפט. אין בו עלילה, אין בו דמויות עם אישיות ברורה. החלק הכי טוב בו זה שפשוט זורקים אותך לעולם מרובע ונותנים לך לעשות מה שבא לך במשחק שהוא יותר מהכל סוג של קופסת חול ענקית עם אפשרויות בלתי מוגבלות.
אז איך הופכים דבר כזה להרפתקה קולנועית? מסתבר שהתשובה היא ג’ומנג’י, אבל עם יותר בלוקים. אז אם לצטט את אייל שני – הוא לא בדיוק התרסקות איומה, אבל גם לא הצלחה ענקית. יותר מהכול, הוא מרגיש כמו סרט שאף אחד לא ידע מה בדיוק לעשות איתו.
מיינקראפט: הסרט – העלילה
במקום סרט שחוקר את הלור (Lore) והמיתולוגיה של המשחק (כי כן, מסתבר שיש כזה), קיבלנו עוד גרסה של “אנשים אמיתיים נשאבים למשחק וצריכים לשרוד”.
הפעם, כמובן, מדובר בחבורה לא סבירה שהתאחדה באופן מאוד מקרי כדי להפוך לחבורה מגובשת במהלך הסרט – גארט “איש הזבל” גאריסון (ג’ייסון מומואה, ״אקווהמן״), הנרי (סבסטיאן יוג’ין הנסן), אחותו נטלי (אמה מאיירס, ״וונסדי״) ודון (דניאל ברוקס, ״פיסמייקר״).
הארבעה מוצאים את עצמם נשאבים אל ה״אוברוורלד״ (העולם של מיינקראפט), וצריכים ללמוד איך לחיות בו בזמן שהם מחפשים דרך לצאת ממנו.
מי שמדריך אותם במסע ההישרדות הזה הוא לא אחר מאשר סטיב (ג’ק בלאק, ״האחים סופר מריו״), הבנאי האגדי של העולם הקובייתי, שמנסה לעזור להם לנווט בין קריפרים, פיגלינים ושאר הצרות.
אז למי הסרט מיועד?
מיינקראפט הוא משחק שהרבה אנשים שיחקו. אפילו אני הייתי שחקן מיינקראפט קאז’ואלי איפשהו לפני עשור, אבל הקהל המרכזי שלו היום הוא צעיר יחסית.
הסרט, לעומת זאת, הוא בבימויו של ג’ראד הס (נפוליאון דינמיט), וזה אומר שההומור שלו מתנדנד בין מבוכה מודעת לעצמה לבין גאונות קומית מוזרה.
זה אומר מצד אחד הומור ילדותי לגמרי (נפילות, בורות, דברים שמתפוצצים) לבין בדיחות שקורצות למבוגרים, אבל לא תמיד יושבות טוב בתוך העולם שמרגיש הרבה יותר לילדים.
יש רגעים שבהם הסרט מצליח להצחיק, אבל יש גם המון רגעים שבהם הוא מרגיש כאילו הוא מנסה להיות שתי יצירות שונות – אחת לילדים קטנים, והשנייה למבוגרים שזוכרים איך הם בנו את הבית הראשון שלהם במשחק לפני עשור.
אבל! זה גם איפשהו קצת החן של הסרט. אם נכנסים לסרט בציפייה לבלגן מטופש עם קצב מהיר, אז יש מצב מאוד גדול ליהנות ממנו, כי הסרט כל כך לא לוקח את עצמו ברצינות, שזה כבר הופך לסוג של יתרון.
אנשים עגולים בעולם מרובע
אם יש משהו שמוזר בסרט – זה איך הוא נראה. העולם של מיינקראפט בנוי נהדר: הנופים, החיות, ואפילו המרקם המרובע של המשחק עובדים כמו שצריך ואפשר להתמסר בקלות לחוויה שהסרט מציע, גם אם היא קצת מוזרה.
הבעיה היא שברגע שרואים אנשים בשר ודם עומדים בתוך עולם כולו בלוקים, משהו פשוט מרגיש לא טבעי. זה לא כמו סרט באנימציה מלאה, שהרבה יותר קל לקבל בו את העולם כמו שהוא.
כאן זה נראה כאילו הדביקו את השחקנים עם אפקטים לא מושלמים, מה שגורם לכל העסק להיראות קצת מוזר, זה בדיוק ההבדל בין סוניק (שעובד מעולה) לבין ספיי קידס 3 (שהוא סרט מלפני 22 שנים), ולצערי מיינקראפט יותר נופל לשני.
על הצד החיובי – ג’ייסון ממואה וג’ק בלאק עובדים יחד נהדר. יש להם אנרגיה כיפית. מומואה מביא איתו בדיוק את הטירוף שצריך בשביל תפקיד כזה – סוג של דמות כזו שאתה לא בטוח אם היא ממש גאון או ממש טיפש עם ביטחון עצמי גבוה.
ג’ק בלאק, מצידו, עושה בדיוק את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: להיות ג’ק בלאק. הכימיה בין השניים מרגישה כמעט כמו שוורצנגר ודני דה-ויטו של עולם משחקי הווידאו – הם אנרגטיים, מטורפים, ולפחות מצליחים לסחוב חלקים מהסרט על הכתפיים שלהם.
מצד שני, דניאל ברוקס ואמה מאיירס הן שחקניות מעולות, אבל הסרט לא ממש יודע מה לעשות איתן. הן מרגישות כמו תוספת שנועדה לאזן את הקאסט ולהגיד ״תראו יש פה גם בנות״, בלי לקבל תפקידים משמעותיים באמת או רגעים שמאפשרים להן לזרוח – וחבל, כי הפוטנציאל שם.
השורה התחתונה: מה חשבנו על מיינקראפט – הסרט?
בעולם שבו תוכן מבוסס משחקים כבר מוכיח את עצמו – מאקשן-הרפתקאות כמו סוניק ועד דרמות אימה עמוקות כמו האחרונים מבנינו – אין שום סיבה ש”מיינקראפט: הסרט” יהיה כל כך מבולגן, לא ממוקד, ומנותק מהקסם של המשחק עליו הוא מבוסס.
אם אתם מחפשים חוויה נאמנה למיינקראפט – פשוט תשחקו במשחק. אם אתם מחפשים קומדיה מטורפת עם ג’ק בלאק – לכו לראות שוב את ג’ומנג’י. ואם אתם מחפשים סרט משפחתי כיפי – יש מספיק סרטים אחרים שלא גורמים לכם לתהות “למה זה בכלל קיים?”, או יותר נכון ״עבור מי זה בכלל קיים?״.
שירות לציבור: לסרט יש שתי סצנות נוספות – אחת בתחילת הקרדיטים, שבעיניי הייתה יותר מצחיקה מרוב הסרט, ואחת בסוף הקרדיטים, שלפי הכמות צרחות באולם כנראה הייתה מאוד משמעותית למעריצי המשחק.
