הקריירה המוזיקלית של בוב דילן מתפרשת על פני מעל 60 שנה ו-40 אלבומים, עומס שאין שום דרך לתאר בסרט אחד. בבואו ליצור את הביוגרפיה של הזמר המשפיע, הבמאי ג’יימס מנגולד (“לוגאן“) זיהה כי הסיפור המעניין שוכן בעיקר בשנים הראשונות שלו, במהלכן הפך לגיבור תרבות באמריקה המתפוררת וזכה להערצה שלא בהכרח עשתה לו טוב בפן האישי.
בעזרת הכוכב הכי נכון של התקופה, טימות’י שאלאמה, “אנונימי לגמרי” (A Complete Unknown) מנסה לצאת מהשבלונה של ביוגרפיות מוזיקליות ולהירשם במקום כדרמה חברתית – סיכון עבור הז׳אנר, שיכול להרחיק אפילו את המעריצים הכי גדולים של הזמר, אך גם להשתלם ולהפוך אותו לבולט בנוף הז׳אנר, שכבר הפך בשנים האחרונות למעוס.
אנונימי לגמרי – העלילה
“אנונימי לגמרי” עוקב אחר חייו הצעירים של בוב דילן בשנות ה-60 המוקדמות, מהגעתו לניו-יורק בגיל 19 כדי לבקר את האליל המוזיקלי שלו, וודי גות’רי, אשר מאושפז בבית החולים. גות׳רי הוא המוזיקאי הראשון שמזהה בדילן משהו מיוחד, ומשם הזמר יוצא למסע לעבר תהילת עולם.
על רקע התנודות החברתיות של ארה”ב בתקופה הכי סוערת שלה, אנו עוקבים אחרי העלייה המטאורית של דילן ומערכות היחסים המורכבות שלו עם שתי נשים – הזמרת ג’ואן באאז (מוניקה ברברו, “אהבה בשחקים: מאווריק“) וחברתו סילבי (אל פאנינג, “קתרינה”) – דמות בדיונית שמבוססת בחופשיות על המוזה האמיתית של דילן, סוזי רוטולו.
דילן ושאלאמה לא חושפים את הקלפים
שאלאמה, שהפך בשנים האחרונות לאחד הכוכבים המצליחים ביותר בהוליווד, ניצב מול תפקיד מאתגר ומלחיץ במיוחד. גילומו של אייקון תרבות שאין איש שלא מכיר את המניירות והקול הייחודי שלו. אין ספק שכל העיניים נשואות לעבר שאלאמה, אך “אנונימי לגמרי” בעצם מבצע בחירה שמשחררת ממנו קצת מהלחץ הזה.
כשמו כן הוא, הסרט עוסק יותר באיקוניות של דילן מאשר באדם עצמו. דילן של שאלאמה אמנם עובר בכל תחנות חייו החשובות של הזמר, אך לא ממש מציע שום דבר על מיהו. בוב דילן נשאר מסתורי (או “אנונימי”) בסרט ואנו לא מקבלים את מה שרוב הסרטים הביוגרפיים מעניקים לנו – חשיפה.
כל המאפיינים של דילן המוכר נמצאים שם. הלבוש השחור, העישון המסיבי, המלמול הלא ברור (אותו שאלאמה מחקה בצורה כה מדויקת עד שקשה לצפות בסרט ללא תרגום) וכמובן המפוחית שלא עוזבת את צידו.
אבל האדם שמאחורי הדמות כמעט ולא מפציע. כאשר הוא כן, אנו חוזים בעיקר בנער אבוד, בלתי מוכן וטמפרמנט שאיכשהו נקלע להצלחה מבלי ששם לב.
ככל שהזמר הופך יותר מוכר ונערץ, כך דמותו נכנסת יותר למחבוא ורצה לכיוון ההפוך, אולי בתקווה לנסות ולהישאר אנונימי. זוהי כאמור בחירה מעניינית במיוחד לז’אנר שבדרך כלל נוטה להיות אישי מדי, וכך בעצם קשה להגדיר אותו כסרט ביוגרפי.
“אנונימי לגמרי” הוא יותר דרמה על מחיר התהילה, שבמקרה הדמות בה היא בוב דילן, אך הייתה גם יכולה להיות מישהו אחר. כמובן, במקרה כזה לא היינו זוכים לפס הקול הנהדר שמורכב מלהיטיו הגדולים ביותר של כוכב הפולק.
רוח התקופה
ההתרחקות מלהיכנס יותר מדי לעובי הקורה של בוב דילן כדמות תורמת גם בכך שמתפנה בסרט זמן לעסוק במה שבאמת מייצג את הקריירה המוקדמת שלו – התקופה. הסרט מאפיין מושלם את שנות ה-60 המורכבות, במהלכן המוסיקה המחאתית של דילן מתבקשת במיוחד.
שיריו של דילן מגיעים על רקע משבר הטילים עם קובה, תנועות חברתיות למען שחורים ומחאות כנגד המלחמה. הרקע הפוליטי הזה הוא בעצם מה שהפך את דילן לקולו של דור, כזה שדיבר לצעירים הזועמים שדרשו שינוי. באופן מסוים, מרגיש שדילן הצעיר אפילו מנצל את הסערה שבחוץ כדי להרוויח קריירה.
הסרט משכיל לשלב מספר פעמים קטעי חדשות, דרכם אנו מבינים פחות או יותר באיזו תקופה אנו נמצאים, אך הדבר לא רק מסביר את מעבר הזמן אלא את התחושות שאנו אמורים להרגיש כלפי מה שמתחולל בארה”ב.
העיסוק העיקרי דווקא בתקופה גם מסייעת ל”אנונימי לגמרי” להתבלט כסרט שונה ומעניין, אך בשלב הזה נשאלת השאלה האם זהו הסרט שהגענו לראות?
נקודת מבט מבלבלת
על אף ואולי אפילו בגלל ייחודו וסטייתו מהז’אנר, “אנונימי לגמרי” בסופו של דבר מעט מאכזב. זהו סרט מעניין פוליטית ובעל מסרים מקוריים, אך חלקים גדולים בו פשוט אינם מתרוממים ואפילו מעט משעממים.
רוב הדמויות מרגישות עייפות (ובצדק, בהתחשב בתקופה) והמוסיקה אמנם מסעירה אבל עדיין מרגישה מרוחקת וקרה. דילן עצמו לא נהנה במיוחד מהמסע שלו לתהילה, וכך גם אנו הצופים נוטים לרצות יותר שיחזור הביתה וינגן לעצמו ולחברתו מאשר שיופיע שוב בפסטיבל הפולק השנתי.
לתחושת הקרירות הזו נערמים גם הצילום הניו-יורקי האפל והקצב האיטי והמדכא. מצד אחד, קשה לשפוט את הסרט על הבחירות האלה שכן זוהי בהחלט הדרך הנכונה להציג את התקופה והחיבור של דילן אליה. אך כקהל שהגיע להנות מסרט מוסיקלי על אמן אהוב – קשה שלא לצאת עם מועקה.
בנוסף, ישנה תחושת בלבול לגבי אספקטים שונים בחייו של דילן שאינם מאוד מוסברים בסרט עבור מי שלא מכיר את הביוגרפיה שלו. למשל האובססיה שלו לוודי גות’רי, שהסרט ככל הנראה מניח שאנו יודעים עליו הרבה מאשר רוב הקהל בפועל בטח יודע עליו ועל התקופה הקשה בה הוא נמצא מבחינה בריאותית ומשפטית.
מעבר לגות’רי, הבלבול בולט בעיקר בקשר שלו דילן עם הזמרת ג’ואן באאז, שמצד אחד מקבל הרבה זמן מסך אך מצד שני בשום שלב לא לחלוטין ברור מה הקשר הזה בדיוק. האם הרומנטיקה ביניהם התפתחה נטו כהתלהבות מוסיקלית? האם הוא מנצל אותה בשביל תהילה או האם היא מנצלת אותו בשביל השירים שהוא כותב והיא מבצעת כגרסת כיסוי עוד לפני שהוא אפילו שיחרר אותם?
הדרך היחידה להסביר את הבלבול הזה הוא אם אנו צופים בסרט מנקודת המבט של חברתו הרשמית של דילן, סילבי. דמותה אכן מנסה לפענח את הקשר המוזר ביניהם, אבל יהיה מוזר להניח שהסרט הביוגרפי על בוב דילן מתרחש דווקא מנקודת המבט של הדמות הבידיונית היחידה בו, שמפציעה רק 20 דקות לתוך הסרט.
השורה התחתונה – מה חשבנו על “אנונימי לגמרי”
אין ספק שהבמאי ג’יימס מנגולד, שבאמתחתו ביוגרפיות אחרות כמו “פורד נגד פרארי” ו”הולך בדרכי” על ג’וני קאש ניסה משהו חדש עם “אנונימי לגמרי”.
הרעיון היה פחות להתמקד בתהליך כתיבת השירים ויותר בצורה המנוגדת בה השפיעו על דילן עצמו ועל הקהל שחווה אותם על רקע התקופה הפוליטית של הסיקסטיז.
בשורה התחתונה, הבחירה הזו יצרה סרט שעל אף מספר סצינות נהדרות, מוסיקה מצוינת ומשחק מדויק של שאלאמה – לא מצליח לעניין יותר מדי ונאבד באווירת התקופה אותה הגיע לייצג.
עם רפרטואר גדול כמו של דילן, בהחלט היה אפשר לאזן טוב יותר בין חלקיו השונים ולצאת עם תחושה מספקת יותר. עם זאת, זה היה מנוגד בדיוק למסע שדילן שאף לעבור בסרט – בריחה מושלמת מהאייקון התרבותי לעבר אנונימיות משחררת.
