אני לא אוהב את הטרנד בו דיסני לוקחת כל קלאסיקה אהובה שלה והופכת אותה לגרסת לייב אקשן. זה התחיל עם “סינדרלה” בשנת 2015, שאפילו לא טרחתי לראות, המשיך עם “היפה והחיה” הבינוני להחריד בשנת 2017, ואפילו “אלאדין“, “היפיפיה והיחפן”, “דמבו” ו”מלך האריות“, ארבעה רימייקים בלייב אקשן שיצאו בשנת 2019 (וזה כמובן כשאני מציין רק את המוכרים ביותר).
כל פעם מחדש אני מוצא את עצמי שואל את אותה שאלה – “האם אנחנו באמת צריכים את זה?” ובכן, התשובה ב-99.9 אחוז מהמקרים היא ממש לא, אבל זה לא עוצר את דיסני מלהמשיך לנסות ולנסות (ולראיה בשנת עד 2026 אנחנו נקבל עוד שלושה סרטים, כולל רימייק לייב אקשן ל”מואנה“, סרט שיצא לראשונה רק לפני 9 שנים).
למרות הרצון של דיסני לרכב על גלי הנוסטלגיה עם רימייקים לקלאסיקות שלהם, הפעם הם החליטו לעשות את זה בדרך שונה – לקחת את מופאסה, הדמות האייקונית מ”מלך האריות”, ולספר לנו סיפור מקור מקורי כפריקוול לאותו רימייק של “מלך האריות” מ-2019.
אני הגעתי לסרט מאוד סקפטי וציפיתי להרגיש שכל רגע בסרט הזה הוא רגע מבוזבז שבו אני יכול לעשות משהו אחר, ונכון, “מופאסה” הוא לא איזושהי יצירת מופת, אבל האמת היא שנהנתי ממנו בצורה שהפתיעה אפילו אותי.
מופסאה – העלילה
ב”מופאסה” אנחנו שומעים את סיפור המקור של המלך הדגול של אדמות התקווה בטנזניה (תאמינו לי, בדקתי) ואבא של סימבה כפי שהוא מסופר על ידי המנדריל האהוב ראפיקי לקיארה – הבת של סימבה.
במהלך הסרט אנחנו עדים לתחילת דרכו של מופאסה והמסע שלו להפוך להיות המלך האהוב שכולנו מכירים, כאשר הוא מתחיל בתור גור שנשטף בנהר ואומץ על ידי להקת אריות אחרת בה הוא מכיר את מי שיהפוך לחברו הטוב ביותר – טאקה, ויחד איתו יוצא למסע למצוא את ממלכת “מיללה” (“נצח” בסווהילית), שם הוא מאמין שכל החיות חיות בשלווה והרמוניה.
מחברים לאויבים (שוב)
אומנם הופתעתי לטובה מ”מופאסה”, ונכון שהסיפור שלו הוא מקורי ביחס למלך האריות, אבל הוא לא באמת מקורי, כי הוא מרגיש מאוד דומה לסרט שכבר ראיתי השנה – “רובטריקים: ההתחלה“, שהוא בעצמו עוד גרסה של הקלישאה הקולנועית המוכרת של “החברים הכי טובים שהופכים לאויבים”.
ובאופן כללי, “מופאסה” די מלא בהן, אבל אני מרגיש שהוא עושה את זה עם מספיק חן ושהוא מספיק מלא בקריצות כלפי אנשים שגדלו על הסרט המקורי, כך שאני מוכן לסלוח לו על זה.
יש מי שרגישו שזה ניסיון לדחוף בכוח עוד ועוד אלמנטים ורגעים שבתור מי שגדל על המקור הם סוג של אמירה של “אתה יודע מה יקרה עם הדבר הזה בסוף” ולקראת הסוף באמת הרגשתי ככה (כולל רגע שהוציא ממני לא מעט צחוק מרוב שהוא אמור להיות דרמטי, אבל בפועל מרגיש מאוד מטופש), אבל איכשהו, אולי בגלל האהבה שלי ל”מלך האריות” והנסיון ליצור משהו חדש ולא להמשיך לשחזר קלאסיקות, הסכמתי לסלוח לסרט עליו.
לא מספיק אייקוני
אחד האלמנטים הכי אייקונים ב”מלך האריות” המקורי (וגם ברימייק) הוא השירים בו, כשהפעם כתב את אותם לין מנואל מירנדה, שהתחיל עם המחזמר המצליח (ואישית אחד האהובים עליי) “המילטון”, וכבר הפך ל”ילד הזהב” של דיסני מבחינת כתיבת שירים.
אומנם יש ב”מופאסה” שירים לא רעים, אבל אף אחד מהם לא באמת מתקרב לרמת האייקוניות של “מלך האריות” המקורי או של דברים שמנואל מירנדה כתב לסרטים כמו “מואנה” ו”אנקנטו”.
השירים בסרט מצליחים להוסיף נופך רגשי לסצנות המרכזיות, אך חסר בהם את הקסם הבלתי נשכח של “מעגל החיים” או “האקונה מטטה”. ישנם כמה רגעים מוזיקליים שמצליחים להרים את האווירה, אך אף אחד מהם לא ייכנס לפנתיאון של שירי דיסני הגדולים.
מירנדה, שידוע ביכולתו לשלב בין סגנונות מוזיקליים שונים, מצליח ליצור ל”מופאסה” פסקול מגוון, אך לא תמיד אחיד, מה שגרם לי בשלב מסויים להרגיש קצת עייף מהם ולנסות להשוות איזה שיר ב”מופאסה” ניסה להשתוות לאיזה שיר ב”מלך האריות”.
הבעות פנים שעושות את ההבדל
אחד הדברים הכי מדאיגים כשמדובר בסרט שמכיל ב-100 אחוז מהזמן שלו חיות מדברות הוא האנימציה הממוחשבת שלו, בעיקר אחרי העבודה על הרימייק של הסרט המקורי מ-2019, שהרגיש קצת כמו גרסת עמק המוזרות (Uncanny Valley) של מלך האריות.
האנימציה הממוחשבת ב”מופאסה” נראית הרבה יותר טוב מרימייק הלייב אקשן של “מלך האריות”. הפעם, על אף שזה קצת מוזר לראות חיות מדברות, לפחות יש להן הבעות פנים ומימיקה שגורמת לסרט להיראות הרבה פחות “חייתי” והרבה יותר כמו נסיון ליצור גרסאות שקצת יותר מתקרבות לשילוב בין הלייב אקשן לאנימציית המקור.
החיות עדיין נראות כמו שהן נראות בעולם האמיתי, אבל משהו בהבעות שלהן גורם לאנימציה להרגיש יותר טבעית, מה שהופך את “מופאסה” לחוויה ויזואלית, כך שאפילו לרגעים הצלחתי ליהנות מהתלת מימד שבה, משהו שכמעט ולא קרה לי עד היום (ההקרנה בה הייתי הייתה הקרנת IMAX עם משקפי תלת מימד, וניכר שהסרט מוכוון לצפייה בתלת מימד).
השורה התחתונה – מה חשבנו על “מופאסה: מלך האריות”?
אף אחד לא ביקש את הסרט “מופאסה”, אבל הוא בסך הכל הפתיע אותי לטובה. הוא לא סרט שחובה לראות עכשיו, אבל מעריצי “מלך האריות” (שזה בערך כל מי שאני מכיר בשכבת הגיל שלי שגדל על הסרט המקורי) יהנו ממנו, ואני מניח שגם ילדים יהנו ממנו.
אני יכול לסכם את הניסיון של דיסני בהוספה של נדבך נוסף למיתולוגיה של “מלך האריות” כנסיון מוצלח, וכסרט מקורי שאולי יסמל תקווה להתחלה שבה הם יפסיקו לעשות רימייקים לסרטים קלאסים, אבל על מי אני עובד?
