ביקורת סרט: פיוריוסה מסאגת מקס הזועם – הרבה עשן, מעט מידי אש

שנת 2015 הייתה שנה דיי בינונית לסרטי אקשן, אבל היה בה סרט אחד שהתעלה על רוב הסרטים של אותה שנה – “מקס הזועם: כביש הזעם”, ריבוט עצום מימדים לסדרת הסרטים של ג’ורג’ מילר משנות ה-80 שהציג לנו עולם פוסט אפוקליפטי מטורף בצבעים של כתום וכחול.

“כביש הזעם” היה סרט מפוצץ אקשן שרוב האפקטים בו נעשו בצורה פרקטית. הוא גם הציג לנו מחדש את העולם החולני אבל המעניין של מקס הזועם, בו אדם לאדם זאב והדלק הוא השליט, הוא היה עד כדי כך מוצלח שהיה מועמד לכמה וכמה קטגוריות באוסקר של 2015 ואפילו קטף שישה פרסים מתוכם.

עוד דבר ש”כביש הזעם” עשה מצויין זה להציג לנו את פיוריוסה – אותה גנרלית צבאית קרת דם, שבסופו של דבר הרגישה כמו דמות אפילו יותר מרכזית מאשר מקס עצמו בסרט שנקרא “מקס הזועם”, וגם נתנה לשרליז ת’רון מעמד של כוכבת אקשן רצינית.

אז מילר עשה את מה שבדרך כלל קורה בהוליווד עם דמות שמקבלת תשבוחות מהקהל – ונתן לה סרט משלה.

פיוריוסה – העלילה

“פיוריוסה: מסאגת מקס הזועם” הוא הפריקוול שמספר את סיפורה של פיוריוסה (אלילה בראון בגרסתה הצעירה ואניה טיילור ג’וי בגרסה הטיפה מבוגרת יותר), ילדה שנחטפת מביתה בשממה של העולם הפוסט אפוקליפטי של “מקס הזועם” על ידי הבריונים של דמנטוס (כריס המסוורת’ עם אף עצום וזקן ארוך שלא נחשוב לשניה שמדובר בת’ור או משהו), מנהיג כנופיית אופנעים בשממה.

הסרט מספר לנו איך פיוריוסה הפכה להיות הגנרלית חסרת הגבולות וקרת הדם שהכרנו ב”כביש הזעם” ולא פחות מזה – איך היא איבדה את היד השמאלית המפורסמת שלה.

לפעמים עדיף להישאר בחשיכה

אחד הדברים שבעיניי הופך פריקוול לטוב זה אם הוא נותן לצופה תובנה מסויימת על דמות שלא הכרנו לפני או אלמנט שמרחיב את העולם והיקום הסיפורי של אותו סרט, ואולי סיכונים שנותנים לנו פרספקטיבה על דמות אהובה.

הבעיה ב”פיוריוסה” היא שהסרט פשוט לא עושה זאת. הוא מנסה, אבל בעיניי הוא לא מספק את הסחורה בצורה שבאמת גרמה לי להרגיש שחזיתי עכשיו במשהו שמעשיר לי את חווית הצפיה ב”כביש הזעם”.

פיוריוסה היא מהדמויות שלדעתי כמה שפחות שיודעים עליהן כך יותר טוב. עוד דוגמה מצויינת לדמות כזאת היא ג’ון וויק, דמות שידוע שהיא באד-אס וכנראה הדמות הכי מגניבה ביקום הקולנועי שלה, והצופה מקבל מספיק פירורים כדי להרכיב את סיפור החיים שלה גם בלי לראות אותו.

ואני חושב שחלק מהמסתורין של פיוריוסה הייתה העובדה שאנחנו לא יודעים עליה כמעט כלום – היא נחטפה בתור ילדה והיא מחפשת את הדרך שלה חזרה הביתה ל”מקום הירוק”. לא רק שזה מרגיש כאילו פיוריוסה הוא סרט על סיפור שלא באמת מוסיף כלום לדמות אהובה, אלא רק מספר לנו את הרקע שלה ומחטיא וגם חוטא בלא מעט בעיות בדרך.

אקשן טוב לא מפצה על תסריט בינוני ומבולבל

אולי הכי משמעותית מבין הבעיות של “פיוריוסה” היא הדרך בה הוא מבקש לספר את סיפורה של פיוריוסה – מה שמבוצע בחלקים מוגדרים.

זו אומנם לא בעיה אלא דרך סיפורית, אבל החלוקה ל”פרקים” גורמים לי להרגיש קצת פספוס בסרט שבו האקשן לא מפסיק מתחילתו ועד סופו.

יתרה מזאת – הפרקים מציגים לנו את פיוריוסה שלמדנו להכיר כיוזמת ויוצרת סיטואציות יותר כמישהי שדברים פשוט קורים לה והיא נזרקת מסיטואציה לסיטואציה ומאדם לאדם כדי להפוך בסוף ל”ה-פיוריוסה” של שרליז ת’רון. ולמעשה אפשר לומר שפיוריוסה היא לא הדמות הראשית בסרט שהשם שלו הוא פיוריוסה.

אם ציפיתי לראות במהלך הסרט את פיתוח הדמות של פיוריוסה בדרך משמעותית שתגרום לנו להבין איך היא הפכה למי שהיא הפכה, בסרט הנוכחי הדמות מרגישה הפוכה לגמרי ממי שהכרנו, ובעיקר כדמות שמניעה עלילות של דמויות אחרות.

בעיה נוספת היא בערבוב הזמנים המוזר שהסרט יוצר, כאשר הוא מתרחש לכאורה לאורך כ-15 שנים בחייה של פיוריוסה ושנים ספורות לפני אירועי “כביש הזעם”.

הסרט יוצר המון בלבול מול דברים ודמויות שאנחנו מכירים מ”כביש הזעם”. ישנן דמויות שהיו אמורות להיות הרבה יותר צעירות מאשר הן מוצגות בסרט, אבל הן נראות באותו הגיל שבו הן אמורות להיות רק עשרות שנים אחרי.

ישנן דמויות שבין הקפיצות הפנימיות בזמן של הסרט לא מתבגרות אפילו ביום, לעומת אחרות שמתבגרות בעשורים.

אני מרגיש שהטיימליין של סדרת הפרקים בסרט מאוד מבולבל, וזה מאוד פוגע בחווית הצפיה. יתרה מזאת, קיימת לעיתים ההרגשה כאילו הסרט בוחר לשים דגש על חלקים בחייה של פיוריוסה בצורה שגורמת להרבה מהדברים שאנחנו כן יודעים ומצפים לראות עליה בסרט, מגיעים בשלבים כל-כך מאוחרים שהם חייבים לזרז אותם, וכשהחלקים המעניינים קורים רק אחרי שעתיים של סרט (שאורכו הוא 148 דקות) – זו בעיה.

השורה התחתונה – מה חשבנו על פיוריוסה: מסאגת מקס הזועם

פיוריוסה היה אמור להיות אחד הבלוקבאסטרים שפותחים את תקופת הקיץ בקולנוע, ונכון שיש בו אקשן טוב והופעה מופרעת ולא רעה בכלל של כריס המסוורת’ כדמנטוס האכזר.

אבל אלו דברים שלא מצליחים בעיניי להחזיק סרט של שעתיים וחצי, שאמור לשים במרכז הבמה דמות אחרת לחלוטין ולוקה בתסריט, שמרגיש יותר כמו עוד נסיון להוציא מהפרנצ’ייז כסף, וחבל, כי פיוריוסה היא אחת הדמויות הכי מגניבות בעולם סרטי האקשן.