בביקורת שלי לצעקה 5 (שפשוט נקרא “צעקה”) הבעתי את אהבתי הגדולה לפרנצ’ייז האימה הזה. לכן, כשגיליתי שבעקבות הצלחת הסרט החמישי מתוכנן גם סרט שישי שמחתי וחיכיתי לסרט כמעט כמו שאני מחכה לסרטים חדשים של מארוול.
הפעם, אחרי סרט קודם נהדר בסדרה שמתי את מבטחי בחברי Radio Silence, טיילר ג’ילט ומאט בטינלי-אולפין והעדפתי להגיע עם כמה שפחות ידע מוקדם על הסרט לפני שאני צופה בו, וזה השתלם לי מאוד, וכמעריץ של הסדרה – נהניתי מאוד, אבל אני גם חושש מעט לעתיד הסדרה.
צעקה 6 – העלילה
בערך שנה לאחר אירועי “צעקה”, השורדים מהסרט הקודם מנסים להתחיל את חייהם מחדש בניו יורק – התאומים צ’אד (מייסון גודינג) ומינדי (ג’סמין סבוי בראון) לומדים כעת בקולג’, טארה (ג’נה אורטגה) גם היא התחילה את לימודי הקולג’ שלה ובנתיים עסוקה בעיקר בלחפש דרכים להכהות את הטראומה שלה.
בינתיים, אחותה סאם (מליסה באררה) מנסה לחיות בפרופיל נמוך ולהתמודד עם העובדה שעם כמה שקשה לה להודות בזה, היא קצת נהנתה להרוג את ריצ’י בסיום הסרט הקודם, זאת בעיקר בזכות העובדה שהיא ביתו של גוסטפייס המקורי – בילי לומיס.
החיים היחסית שקטים של הרביעיה נקטעים כאשר גל חדש של רציחות רודף אחריהם לניו-יורק והרוצח משאיר אחריו את מסכות הגוסטפייס של הרוצחים הקודמים בסדרה כראיות.
כעת, רביעיית השורדים החדשה צריכה לאחד כוחות עם גייל ווטרס (קורטני קוקס) וקירבי ריד (היידן פנטייר) – שורדות מהדורות הקודמים של סרטי צעקה, על מנת לעצור שוב את גוסטפייס, בתקווה שהפעם לתמיד.
סרט גדול יותר בתפוח הגדול
כבר ביססנו את העובדה שהחברים ב-Radio Silence קיבלו לידם את סדרת צעקה עם המון חשש מהמעריצים שהם לא יצליחו להציג סרט שיעמוד בציפיות שלהם (אחרי צעקה 4, שהיה בסדר גמור בעיניי אבל המעריצים פחות אהבו אותו כקונצנזוס), ובסופו של דבר לא רק שהם עמדו בציפיות, הם גם התעלו עליהן.
לכן, אין זה פלא שהפעם אולפני פרמאונט נתנו להם תקציב יותר גדול לסרט, וזה ניכר. המעבר ללוקיישן גדול כמו ניו-יורק הוא לא דבר של מה בכך.
בנוסף, הרציחות בסרט הזה הרבה יותר גרנדיוזיות ומפורטות, והרבה יותר גורטסקיות מכל מה שראינו בסדרה עד כה. הסדרה מרגישה פתאום כאילו נוסף אליה הרבה מאוד דם, ומשהו שאולי היה חסר לי בסדרה פתאום הושלם ונעשה במינון מושלם מבחינתי.
מרגיש כמו סרט של “הנוקמים” למעריצי הסדרה
שישה סרטים בעולם הקולנוע כבר נותן ל”צעקה” מעמד של סדרה, ובעיקר לנוכח העובדה שהיא קיימת כבר כמעט שלושה עשורים הגיוני שיהיה הרבה חומר לעבוד איתו.
צעקה 6 נותן “שאוט אאוט” רציני לכל שאר סרטי הסדרה, והדמות של קירבי היא עוד חלק בפאזל העצום של הסדרה הזו שהיה חסר לי והסרט החדש הצליח להשלים.
בזכות אהבתי לסדרה הגעתי לסרט החדש כשאני מצפה שכל פריים יהיה איזהשהו רפרנס לאירוע קודם בסדרה או רמז מתרים לזהות של הגוסטפייס הנוכחי (או הנוכחים, או הנוכחות).
כך או כך ניכרת כמות האהבה והכבוד של Radio Silence לכל חומר המקור שבא לפניו. הם מכירים כל פרט זניח בסרטים הקודמים ויכולים לדעת מה בדיוק גורם למעריצים של הסדרה להתלהב מהם, ואני לחלוטין מודה להם על זה בתור קהל היעד המרכזי של הסרט.
יתכן גם שהצורה שבה ניגשתי לצפות בסרט הייתה המפלה שלי, שכן לא הצלחתי לזהות מי גוסטפייס פחות או יותר עד הרגע שהדבר נחשף. אני לא יודע אם להאשים את עצמי כמישהו שממש גרוע בתעלומות רצח או להחמיא לסרט על תעלומה מתוכחמת שגורמת לך להחליף את החשודים שלך כמה פעמים במהלכו באותו סגנון שבו מנסה לעשות זאת הריאלטי התורן האחרון “רואים את הקול”.
כל הקלישאות כולן
עד כה זה היה נשמע כאילו מבחינתי “צעקה 6” הוא הסרט המושלם שנתן לי את כל מה שהיה חסר לי בסדרה וסך הכל זה נכון, אבל צריך להבין שאני מגיע לסרטי צעקה עם ציפייה לראות סרט סלאשר עם רגעים קומיים וסיפור שלפעמים יכול למתוח את גבולות ההיגיון, ואם זה מה שאני מקבל – אזי מבחינתי נהניתי.
אני כן יכול להבין אנשים שיסתכלו על הסרט ויעקמו גבה או ירגישו שהוא קצת פארודי כלפי עצמו וכלפי הז’אנר, אבל בסופו של יום זו תמיד הייתה המשמעות של צעקה.
הוא תמיד לקח את כל הקלישאות האפשריות לשיא שלהן – למשל דמות שמעדיפה לברוח מגוסטפייס המעולף מאשר שנייה להוריד לו את המסכה ולגלות מי זה, או רגעים שבהם זה מרגיש כאילו גוסטפייס יכול להשתגר ממקום למקום ללא כל הסבר.
חלק מהרגעים המשעשעים האלו הם בעיניי רגעים שמעצימים את חווית הצפייה והם רק מראים כמה אהבה יש בעשייה של הסדרה הזו – שמכירה בחולשות של ז’אנר הסלאשרים אבל גם בחוזקות שלו.
השורה התחתונה – מה חשבנו על “צעקה 6”
צעקה 6 ממשיך בקו של הסרט הקודם בסדרה ואפילו מעלה את הרף בלא מעט מהפרמטרים שלו. למרות שיש לי תהיות לאן עוד הסדרה יכולה ללכת אחרי הסרט הנוכחי, אני שמח להגיד שהסרט הוא עוד פרק מעולה ותוספות נפלאה לפרנצ’ייז.
