“חומר דוב” (Cocaine Bear) הוא אחד מהסרטים האלו שלא צריך לדעת עליהם יותר מדי כדי להחליט להגיע לקולנוע. מספיק לשמוע את העלילה במשפט כדי להבין שאנחנו מעוניינים.
דוב שחור מסטול מקוקאין יוצא למסע קטל בהרי האפלצ’ים. מה עוד צריך כדי לשכנע אותנו? אך השאלה הנותרת היא האם “חומר דוב” מצליח להתעלות מעל לשורת המחץ ולהחזיק סרט באורך מלא.
חומר דוב – העלילה
הסיפור של “חומר דוב” מבוסס בחופשיות על מקרה אמיתי שאירע בארה”ב בשנות ה-80. סוחר סמים נפל אל מותו ממטוס ויחד איתו נפלו חבילות מלאות בקוקאין אל יערות ג’ורג’יה, אותן מצא וצרך דוב שחור. הדוב כמובן מת, אך סרט הקומדיה ממציא סיפור אלטרנטיבי בו הדוב המסטול משתגע ויוצא לחפש עוד מהסם, תוך שהוא מחסל את כל מי שנקלע לדרכו.
בפרשייה מסתבכות שלל דמויות, ביניהן אם שיוצאת להציל את בתה וחברה שיצאו לטייל ביער, סוחרי סמים שמחפשים את השלל האבוד, תיירים אירופאיים, שומרת יערות מאוהבת, חבורת בני נוער פוחזים ושוטר עייף שמקווה לתפוס את ברון הסמים שאחראי על הכל.
הקדמה שאפשר לדלג עליה
כמו שסרט אימה טוב צריך לעשות, “חומר דוב” לוקח את הזמן בתחילתו כדי להציג לנו את כל הדמויות שמעורבות במסע הקטל. כדי שנהיה מעורבים רגשית במסע הרציחות העומד להגיע, חשוב שנכיר את הסיפורים האישיים של הקורבנות והשורדים הפוטנציאליים. אך בהיעדר דמויות ראשיות מובהקות, חצי השעה הראשונה של הסרט הופכת מפוזרת מדי, כאשר יותר מדי דמויות שוליות מקבלות פוקוס, לרוב ללא הצדקה אמיתית.
מאחר שמדובר בסרט שמרכז עניינו הוא לחזות בדוב מסומם קורע אנשים לגזרים, ההתחלה שלו יכולה להיות מעט מתסכלת. רוב הדמויות אינן מעניינות או מקוריות במיוחד, וההתעמקות בהן מרגישה כמו בזבוז זמן בדרך למופע שבאנו לראות.
הסיפור האנושי המעניין היחיד בהקדמה הוא זה של הילדים שנאבדים ביער והאם שיוצאת לחפשם. קארי ראסל (“האמריקאים”) וכריסטיאן קונברי (“סוויט טות’: נער עם קרניים”) בונים דמויות מלבבות ומהנות לצפייה שקל להתחבר אליהן.
מלבדם, הדמויות האחרות מסתפקות בסיפורים חסרי מעוף שעיקרם בדיחות שנגררות קצת יותר מדי. כמו למשל משחק “20 שאלות” שסיומו הצפוי משום מה נגרר עד סוף הסרט.
החיסרון הזה מורגש במיוחד בעקבות הליהוק. שחקנים נפלאים כמו מרגו מרטינדייל (“הצופה”), אלדן ארנרייך (“סולו: סיפור מלחמת הכוכבים”) וריי ליוטה בתפקידו האחרון בהחלט לפני מותו, לא מקבלים כאן יותר מדי בשר וכשרונם בהחלט מרגיש מעט מבוזבז.
הסרט מתחיל להתניע כאשר המתקפה הגדולה מתחילה, ובזירה הזו “חומר דוב” לחלוטין מספק את הסחורה ואף מוכיח כהרבה יותר אלים ויזואלית מה שציפינו.
הפן הקומי של הסרט מניח את הקרקע למראות קשים הרבה יותר מרוב סרטי האימה, שכן בניגוד לסלאשרים בהם אנשים נרצחים בסכין, כאן יש מקום לקרוע אנשים לגזרים, להוציא קרביים ולמעוך פרצופים.
מחלקת האיפור והאפקטים בהחלט עשו כאן עבודה טובה, בעיקר בהשוואה לדוב שנעשה באנימציית מחשב ונע בין משכנע יותר לפחות לאורך הסרט.
עוד דראפט אחד והגענו
בעוד שהסרט מבדר ומלא ברגעים שודאי יהפכו ויראליים בשבועות הקרובים, הבעיה העיקרית שלו היא שאינו מצליח להתמסר לתמה שמובילה אותו.
החוט המקשר היחיד שניתן למצוא בו הוא תמה של הורות, כאשר מספר דמויות מסמלות את ההבדל בין הורים טובים להורים מזניחים. אך התמה הזו אינה נעה לאורך כל הסרט והפואנטה שלה נשארת רופפת בלבד.
בניגוד לסרטי אימה אחרים שמקפידים על כך, קשה להצביע על החוקיות של הסרט, ועם סיומו לא לגמרי מובן מה בסיפורים האישיים שהוצגו לנו בהתחלה השפיע על גורל הדמויות. ואולי בעצם זו הנקודה, שמסע הקטל של דוב מפוצץ בקוקאין הוא רנדומלי לחלוטין ולא עוקב אחר נרטיב של סרט טיפוסי עם רוצח מחושב.
היעדר תמטיות ועלילה קוהרנטית הופכים את הסרט לכזה שמתקשה להצדיק את קיומו כסרט באורך מלא. נכון, הוא מתהדר באורך חלומי של 90 דקות בלבד והלוואי שהקולנוע ילמד ממנו כיצד לא למרוח סרטים על גבי שלוש שעות – אבל נדמה כי האורך לאו דווקא נובע מבחירה לצמצם ולהדק, אלא מכך שאין מספיק עלילה כדי למלא יותר מזה.
גם מבחינת האקשן עצמו, רוב הקטעים המלהיבים כבר הוצגו לנו בטריילר, והסרט המלא לא מספק הרבה מעבר למה שכבר ראינו בגרסת שלוש הדקות שלו בפרסומת.
התחושה המתסכלת היא שהסרט לא דורש הרבה עבודה נוספת כדי להיות באמת מוצלח. לעיתים מרגיש כי רק דראפט אחד נוסף של התסריט היה יכול לקחת אותו לגבהים חדשים.
השורה התחתונה – מה חשבנו על חומר דוב?
כפי שצוין בהתחלה, “חומר דוב” הוא סרט שמשפט המחץ העלילתי שלו באמת מספיק כדי לגרור אותנו לאולמות הקולנוע. זהו סרט קצר, קולע, מצחיק ומזעזע שמקיים את כל מה שהבטיח ולא דבר מעבר.
הבמאית אליזבת’ בנקס מגיעה אליו אחרי הכשלון הקופתי והביקורתי של סרטה הקודם “המלאכיות של צ’ארלי”, ונראה כי הסרט הזה בהחלט יחזיר את הקריירה שלה למסלולה.
אך מה שהיה יכול לקחת פאנץ’ משעשע ולבנות ממנו סרט חכם ובלתי נשכח נשאר בסוף בעיקר בדיחה מודעת לעצמה אך נשכחת.
מבחינה זו, כדאי להשוות אותו לקומדיית האימה “מייגן” שיצאה בחודש שעבר והצליחה לעשות בדיוק את זה – להתחיל כבדיחה ויראלית ולהתעלות לכדי סרט מהודק וזכיר.
“חומר דוב” נשאר בגדר פאנץ’, אך עדיין לא נתנגד אם ייפתח פרנצ’ייז בלתי נגמר של חיות מסוממות. מישהו אמר Cocaine Shark?
