יש לי וידוי – לא צפיתי מעולם ב”נמלטים” (Prison Break). אני נמנה עם אותה קבוצה קטנה ששמעה לפני עשור שיש סדרה כזאת, שמשנה את פני הטלויזיה, והחליטה לוותר. לכן שהוכרז לפני יותר משנה שהסדרה תחזור לעוד עונה אחת לפחות, זה לא דיבר אלי. כשניגשתי אל “אוגיג’יה” (Ogygia), הפרק הראשון בעונה החדשה, לא היו לי ציפיות רבות, או עניין כלשהו בעונה הזאת. עכשיו אני יודע שאני הולך להתמיד ושאסיים אותה.
הסיפור
תאודור “טי-באג” באגוול משתחרר סוף סוף מהכלא בצורה חוקית ולגיטימית, ובשחרור מוקדם על התנהגות טובה. יחד עם כל רכושו, הוא מקבל גם מכתב מסתורי בו מופיעה תמונה של מייקל סקופילד, שנחשב למת.
למרות היריבות ביניהם, טי-באג לוקח את המעטפה אל לינקולן בארווס, אחיו של סקופילד, שנתפס במחשבה שאחיו אולי עדיין חי, ומסרב לשחרר אותה. לינקולן לוקח את המעטפה אל שרה טנקרדי, אלמנתו ואם בנו של מייקל, ומתניע שרשרת ארועים שמסכנים את חיי כל המעורבים, ולוקחים את לינקולן לתימן השסועה, היכן שהוא מאמין שמייקל מוחזק.
מספקת את כל המידע הנחוץ
רובכם ודאי כבר יודעים מי זה טי-באג, מה הקשר בינו לבין הגיבורים, ולמה חסרה לו יד. אתם יודעים בדיוק מה מייקל ולינקולן עברו, איך שרה קשורה לכל זה, ומי הם שאר האנשים מהעבר שמופיעים שוב בסדרה. אף על פי שארועים רבים קרו לדמויות האלה במהלך הסדרה, היתרון של הצופה הותיק לא גדול על פני הצופה החדש כפי שניתן לחשוב.
הצופים ב”נמלטים” יקבלו מהר מאד כמויות מאד גדולות של מידע. חלק מהמידע הזה יוצג בצורה ויזואלית, וחלקו יסופר לנו בטקסט ברור. “נמלטים” עושה מה שעושות סדרות רבות בחוסר אונים מסויים – כופה על דמויות לספר אחת לשניה דברים שאותן דמויות כבר ידעו. אך כאן זה לא מרגיש חסר אונים.
בין אם אתם צופים חדשים, או שאתם צופים ותיקים שלא זוכרים כיצד נגמרה סדרה שעברו שבע שנים מאז שהיא ירדה מהמסך, המידע הזה חיוני לכולנו. הוא נחוץ כדי שנבין מה קורה בסדרה הזאת בכלל. כמות כזאת של מידע ניתן היה להעביר בהדרגה, בצורה יותר אלגנטית, אם היו מקדישים לזה פרק שלם. ו”נמלטים” לא רוצה לעשות את זה.
אף על פי שמדובר בסדרה בת עשור שחוזרת, הפקת “נמלטים” מבינה משהו שרוב הסדרות עדיין לא הפנימו כמו שצריך – תשומת הלב שלנו, הצופים, מאד מעורערת, ואי אפשר לתת לנו להשתעמם בפרק הפתיחה של אף סדרה, במיוחד כזאת כמו “נמלטים”, שקל מאד להיות סקפטים לגביה.
סדרה שנעה בקצב מסחרר
אפשר לומר על הפרק החדש של “נמלטים” הרבה דברים: אפשר לומר שהוא מוגזם, שהכתיבה בו מקרטעת, אפשר לומר שהסיטואציות שהדמויות נקלעות אליהן לא מציאותיות, אבל אי אפשר לומר עליה ולו לרגע שהיא משעממת, וזה הכי חשוב.
“נמלטים” לרגע לא משלה את עצמה, ולא משקרת לצופים – זאת לא דרמה איכותית ומורכבת עם דמויות בעלות עקומות התפתחות מסועפות, זאת לא סדרה שמצטיינת בכתיבה או במשחק יוצאי דופן, והיא לא סדרה מעוררת מחשבה. אבל יש שני דברים שהיא כן מעוניינת להצטיין בהם – אקשן ומתח. בשניהם היא מצליחה מעל ומעבר למצופה.
וזה ממש לא טריויאלי. השילוב בין אקשן למתח הוא תמיד שילוב בעייתי – ז’אנר הפעולה דורש שכל הזמן יקרה משהו, והמתח, מנגד, מעדיף שיקרה כמה שפחות. המעברים מסצנה לסצנה מידיים ועצמתיים, וכל פעם שהסדרה מבטיחה משהו, היא מקיימת את ההבטחה.
אין ב”נמלטים” ולו סצנה אחת מיותרת. כל מה שקורה על המסך קורה כי זה חייב לקרות – הכל מקדם את העלילה, ומוביל אותנו לשלב הבא בלגלות מה לעזאזל קרה למייקל סקופילד, כיצד ייתכן שהוא לא מת, והאם הוא באמת נמצא בכלא בתימן.
בשורה התחתונה
“נמלטים” היא טלויזיה במיטבה. היא לא חכמה ולא מעוררת מחשבה רבה, אך היא גם לא מתיימרת להיות כזאת. היא סדרה בידורית, שמנסה לרגש אותנו ולמשוך אותנו ללב ליבו של סיפור מסוכן שסופו לוט בערפל. ככזאת, היא מתעלה על רוב מתחרותיה.
