תמה העונה השביעית של “המתים המהלכים” (The Walking Dead). בפרק הסיום של העונה, אשר נקרא “היום הראשון של שארית חייך” (The First Day of the Rest of Your Life), כל הגורמים השונים במערכה נכנסים לפעולה, לפרק סיום גרנדיוזי שנותן סיפוק רב, ומשאיר אותנו עם תהיות לגבי הדרך שעברנו.
מכאן יתחילו ספוילרים משמעותיים לפרק ולעונה!
הנקודה אליה הכל התנקז
אין ספק שמכמעט כל בחינה אפשרית, פרק 16 בעונה 7 של המתים המהלכים הוא מה שהמעריצים חיכו לו במשך העונה כולה, או לפחות מחציתה השניה. אין אף גורם שנבנה במהלך העונה, ולא בא לידי ביטוי במהלך הפרק בצורה כזו או אחרת. לא רק זה, אלא שגם הפרק עצמו מספק לא מעט מתח והפתעות – הסצנות של סשה עם האזניות בחושך תמוהות, והבגידה של ג’יידיס והקבוצה שלה באנשי אלכסנדריה טורפת את הקלפים ומכניסה אי-וודאות מבורכת.
אנו רואים את כולם נלחמים, כולל אנשי הממלכה המובלים על ידי יחזקאל, קרול ומורגן, ואפילו אנשי הילטופ, עם מגי בראשם, ובלי גרגורי שיפריע. כולם מקבלים פיסה מהאקשן, וניגן לומד שלא מביאים אלה לקרב נמרים.
“היום הראשון של שארית חייך” הוא, לכאורה, הסיבה שבגללה אנחנו צופים בסדרה הזאת – אנו צופים בדמויות שאנחנו אוהבים סובלות ושורדות מסכת ייסורים, כדי שהן יצליחו לגבור בסוף על התלאות שהן עוברות, גם אם במחיר לא קל. אבל בשלב הזה נשאלת גם השאלה – האם זה באמת שווה את זה לנו, לצופים?
בשביל מה עמלנו עד עכשיו?
ראינו בעונה הזאת כמה וכמה דמויות עוברות תהליכים. מגי, למשל, למדה שיש לה איכויות של מנהיגה, והיא יכולה להנהיג קהילה שלמה באופן עצמאי, ללא ריק, וששורדים ילכו אחריה בשמחה.
קרול החליטה להרחיק את עצמה מכל היקרים לה כדי לא לראות אותם נפגעים, אך לבסוף הבינה שהיא לא יכולה להתעלם מהסבל שלהם, גם כשהיא לא נמצאת שם כדי לחוות אותו.
מורגן מצא שלווה לראשונה מזה זמן רב בממלכה של יחזקאל, ואף מצא לעצמו דמות בן שהוא למד לאהוב ולהעריך. עם מותו של בנג’מין, מתה גם רוחו של מורגן, והוא יצא למסע נקמה במושיעים, אחרי שהוציא להורג גם את האחראי המידי למותו של בנג’מין ובכך ויתר סופית על דרך השלום אותה למד עם אומנות האייקידו.
גם דאריל, קארל ומישון עברו תהליכים, אם כי בסופם הם לא השתנו יותר מדי, אבל הם השפיעו רבות על הדמויות סביבם, וגם הבינו טוב יותר את מקומם בעולם, ואת השינוי הגדול ביותר עבר, כמובן ריק.
פרק הפתיחה של העונה הוקדש כולו כדי לשבור את ריק, וללמד אותנו כמה ניגן נוראי. מה שיכל להיות הפוקוס של העונה כולה נפתר בסוף בפרק 8, וכל החצי הראשון של העונה השביעית כמעט שלא קרה, לא מבחינת ריק ולא מבחינת רוב הצוות. זה, בעצם, מה שקרה גם פה, רק בסדר גודל הרבה יותר רחב.
קיבלנו קרב. קרב גדול ואכזרי של כולם נגד כולם, עם דקירות, יריות ונמרה אחת. כולם עשו משהו, כולם ירו ו/או דקרו, וכשהמלך יחזקאל הכריז ש”אלכסנדריה לא תיפול!” נותר לנו רק לשאוג ולהריע. הפרק היה טוב ומספק, אבל כל מה שקרה בדרך אליו שירת אך ורק את הרגע הזה, וזה לא מספיק בכלל בשביל סדרה ששמה דגש כל כך גדול על עבודה איטית וארוכה עם הדמויות.
כמו שריק פתאום כבר לא שבור, ומסוגל לומר לניגן בפנים שהוא ימות, כך גם התהליכים של כל האחרים לא התקדמו: מורגן, הרי, התעקש שהוא עובד לבד, אך במתקפה הזאת הוא בא עם שאר חברי הממלכה. מה עובר עליו? כיצד הוא מתמודד עם ההתמוטטות המוסרית שהוא חווה? ראינו כבר את מורגן בתחתית, פרא אדם אלים ואכזרי, האם הוא שוב שם? לא נראה שזה חשוב.
איך קרול מתמודדת עם החזרה למרכז מעגל האלימות, ממנו היא ברחה? מה דעתו של גרגורי על כך שמגי לקחה את אנשיו עם נשקים לאלכסנדריה? מה יעשה דווייט, שהתחייב שיעזור לריק, ונקלע לתכנית שהוא עצמו לא היה מודע אליה?
המסר המרכזי של הפרק הוא שכל זה לא משנה. רצינו אלימות, נכון? רצינו יריות ונמרים מעופפים? אז למה כל ההתעסקות בעלילה הזאת פתאום? זאת שאלה ממש טובה, שטוב לשאול את היוצרים של הסדרה: למה, באמת, אתם מתעסקים עם הדמויות כל כך הרבה, אם בסופו של יום מה שחשוב זה שכולם שוב נלחמים כמו שרצינו?
סדרה שלומדת לאט מדי את השיעורים הלא נכונים
מה שרוב מעריצי “המתים המהלכים” יסכימו לגביו, זה שאנחנו צופים בסדרה בשביל נקודות השיא שלה, שמגיעות אחת לכמה פרקים, והן מהטובות בטלוויזיה. רובינו גם נסכים ששאר הזמן, הסדרה די חלשה, וזה עוד במקרה הטוב.
בעברה, נקודות השפל של “המתים המהלכים” היו נוראיות, כמעט ובלתי ניתנות לצפיה. ובכל זאת נשארנו. כעת, כשהסדרה כבר השתפרה משמעותית, ונקודות השפל שלה לא איומות כמו בעבר, דווקא עכשיו הרייטינג שלה הוא מהנמוכים שאי פעם היו לה.
הסיבה לכך היא שנמאס לנו. האיכות של הפרקים החלשים אמנם עלתה, אבל זה לא משנה, כי גם הם לא משנים כלום – הפרקים האלה שם בשביל למלא לנו את הזמן. כמו אופרת סבון עקבית, “המתים המהלכים” מתעסקת במה שבליבן של הדמויות, כדי שהגורל, בסוף, יראה לכולנו שוב שזה לא משנה, ושלקוסמוס יש תכניות משלו לגיבורים. וכמו שאופרות סבון נמשכות עשרות שנים, גם “המתים המהלכים” לא מראה שום כוונה להסתיים באף שלב.
אז אולי נחזור לעוד עונה, כי ניגן מבדר מאד וג’יידיס מעניינת, ויחזקאל וקרול מקסימים וכיף לראות את דאריל צועק ומתעצבן, אבל אנחנו שוב נדע בדיוק מה אנחנו מקבלים – מסטיק שנמתח ונמתח ללא תוחלת ומדי פעם מופרע על ידי קצת אלימות ואקשן מבדרים מהרגיל.
