אחרי פרק שהתמקד בעיקר בזוגיות של ריק ומישון, “המתים המהלכים” (The Walking Dead) חוזרת לממלכה של יחזקאל בפרק ה-13 של עונה 7, “תקברו אותי כאן” (Bury Me Here). ההצעה של ריק לא פוסקת מלהאיב מעל ראשם של מקבלי ההחלטות בממלכה, והמרקם העדין של חייהם מתחיל להפרם בקצב הולך ומתגבר.
מכאן יתחילו ספוילרים לפרק – ראו הוזהרתם!
היו שלום, אבירים
שלוש מיתות מביא איתו “תקברו אותי כאן”, שתיים ממשיות ואחת מטאפורית. הראשונה היא מיתתו של בנג’מין. בנג’מין קיבל זמן מסך מועט יחסית, כיוון שהופיע אך ורק בפרקים שהתמקדו בממלכה, וגם בהם הוא לא היה הדמות המרכזית. למרות זאת, הופעתו הייתה בולטת. השילוב בין סיפורו האישי לבין הליהוק המוצלח של לוגן מילר (Logan Miller) לתפקיד דמותו של בנג’מין הייתה דמות שקל מאד לאהוב. ומותו היה צפוי מאד.
הוא היה צפוי מכיוון שהיה קל לאהוב אותו, הוא היה צפוי מכיוון שהוא היה דמות משנית שהעשירה את דמותו של מורגן, שהפך לדמות מרכזית יותר, והוא היה צפוי כי אנשים יפים עם אידאלים לא שורדים הרבה זמן בסדרה הזאת. למרות שהמוות היה צפוי, בפרק זה הוא היה מאד אפקטיבי ומאד במקום.
ראשית כל, הוא קרה מאד מהר. במקום שמותו של בנג’מין יהיה אירוע דרמטי שחותם את העונה, הוא קרה מספר פרקים לפני סופה, מה שמבטיח שלא נאלץ לחכות חצי שנה להשלכות המידיות של מוות זה. שנית, הוא היה מוות סתמי לחלוטין. לא הוצאה להורג, לא מוות הירואי בו הוא הדף נחיל של זומבים, רק קליע קטנוני אחד בירך, ואבדן דם שאי אפשר היה לפתור. במקום לייסר אותנו עם מוות של דמות אהובה אך די שולית, יוצרי “המתים המהלכים” תולשים את הפלסטר במהירות.
מוות של דמות אהובה הוא תמיד ארוע רציני. כשהמוות הזה מוצג כסתמי לחלוטין, הוא גם הופך למשמעותי יותר. יש משהו מעט נדוש במוות שמניע את העלילה, במיוחד בסדרה כמו “המתים המהלכים”, אך מותו של בנג’מין אינו מרגיש נדוש, הוא לא מרגיש כמו הטריק הזול שהוא יכל להיות. וזה בזכות לא רק הסתמיות שבו, אלא גם הנסיבות שלו.
המוות השני בפרק הוא מותו של ריצ’ארד, וזה עוד מוות של דמות יחסית שולית עם השלכות מאד גדולות. ריצ’ארד הוא, ללא ספק, אחת הדמויות המעניינות ביותר שהופיעו בסדרה לאחרונה. “המתים המהלכים” מצליחה לייצר נבלים גדולים מהחיים, כשכל אחד עצום יותר מאלה שקדמו לו, משיין, דרך המושל ועד לניגן. את הדמויות המעודנות יותר הסדרה דווקא מפספסת. אך לא עם ריצ’ארד.
כי ריצ’ארד הוא, בפועל, סוג של נבל. הוא תכנן וזמם וחיבל וקלקל ובסוף אף הצליח להצדיק את מותו של בנג’מין, מצער ככל שיהיה, כמוות הכרחי, וזה אחרי שהוא ניסה להביא למותה של קארול במכוון.
אבל ריצ’ארד הוצג לנו כבר מהתחלה כדמות די חיובית. ככל שלמדנו להכיר אותו יותר, למדנו שזה גם די נכון – הוא אדם הגון, נאמן מאד, שמחפש את טובתם של אלה שיקרים לו, במקרה זה יחזקאל, ובמקום מסוים גם הממלכה כולה.
ריצ’ארד היה מוכן להקריב את קארול למושיעים, כן, אך קארול בשבילו היא אף אחת, ולמעשה היא מקשה על יחזקאל, אותו ריצ’ארד מעריך מאד. בעולם פוסט אפוקליפטי זה, חמלה לאנשים זרים שמהווים נטל על הקהילה שלך היא לא דבר שמתבקש. הוא גם הוביל למותו של בנג’מין ברשלנות, אך הוא האמין באמת ובתמים שיהרגו אותו, ולא אף אחד אחר.
קל מאד לכעוס עליו, אבל קל מאד גם להבין אותו, את הטרגדיה האישית שמניעה אותו, ואת הכוונות הטובות ובמקום מסוים הנכונות שלו. לבסוף, נראה שגם מורגן משתכנע. כי מורגן משתף פעולה עם התוכנית של ריצ’ארד לפרטיה, כולל הוצאתו להורג שנדחתה ביום.
ריצ’ארד רצה להביא את עצמו כקרבן, כדי לדחוף את מורגן ויחזקאל למלחמה. במקומו, בנג’מין הוקרב. כעת הוא רקם תכנית חדשה, ומה שהוא פספס, אך מורגן לא, זה שגם התכנית החדשה, בה הם יערימו על המושיעים ויעמידו פני נאמנים, דורשת קורבן. ורק הולם שהקורבן הזה יהיה ריצ’ארד. כן, מורגן כעס עליו, והרג אותו גם ממקום של נקמה, אך לא במקרה מורגן קבר אותו בדיוק במקום בו ריצ’ארד ביקש להיקבר. במקום מסוים, מורגן סלח לו. במקום מסוים, מורגן הציל אותו מהחיים האלה, החיים שהוא עצמו כמעט ויתר עליהם.
המוות השלישי, המטאפורי, הוא מותו של מורגן. מוות פנימי שכמעט וקרה מבחוץ. קשה לעתים לזכור שמורגן נמצא בסדרה מהעונה הראשונה, מהפרק הראשון למעשה, בתור האדם הראשון אותו ריק פוגש אחרי שהוא מתעורר מהתרדמת. זה פרט שקל לשכוח מצד אחד כי מורגן נעלם לרוב הסדרה מאז, למעט הופעת אורח קצרה בעונה 4, ומצד שני כי מורגן המקורי הוא מורגן שונה מאד מזה שפגשנו בהופעת האורח שלו, ושוב שונה מזה שאנחנו מכירים עכשיו.
אך מורגן הנוכחי, אמן האייקידו שלא מאמין באלימות, הוא אדם שלמד להתמודד עם השדים שלו בעזרת אמנות הלחימה. השדים עדיין שם. הוא, למעשה, מזכיר לכולם שוב ושוב שהשדים שם, ואף אחד לא מאמין לו. דמויות כמו קארול התחילו לבוז למורגן ממש, וכמוה כך גם ריצ’ארד, שטוען שוב ושוב שאין מקום לפציפיזם בעולם בו ישנם המושיעים. ואז הוא הולך ומוכיח את הנקודה שלו.
מורגן כמעט וויתר על חייו אחרי מותו של בנג’מין. עם בנג’מין, ועם ההבנה שריצ’ארד אחראי, המורגן הפציפיסט נשאר קבור באותו קבר בו הוא כמעט נשכב עצמו, הקבר בו שוכב ריצ’ארד כעת. בכך שמורגן מימש את התכנית של ריצ’ארד על הצד הטוב ביותר, ובכך שהוא קבר אותו בקבר בו ריצ’ארד רצה להיקבר, אפשר לראות סוג של מחילה. מורגן הבין את ריצ’ארד, סלח לו, ופתר אותו מהאלימות המחרידה שצפויה לבוא. את המקל שלו, המקל שהוא קיבל מהאיש שלימד אותו את דרך החמלה, מורגן הפך לכידון. זאת סימבוליקה שאין צורך להסביר.
קרן שפע של כל הטוב שבסדרה
“תקברו אותי כאן” הוא עוד פרק מצוין של “המתים המהלכים”. מתחילת המחצית השניה של העונה, זהו הפרק הראשון שאין בו ולו רמז לגישה השטותית והטראשית מעט שכותבי הסדרה אימצו לאחרונה. ולמרות שהגישה הטראשית גורמת לי להתמוגג, זה היה פרק בו עדיף לא ליישם אותה.
מדובר בפרק שיש בו שפע רב של כל מה שהיה טוב בסדרה, בלי החלקים הבעייתיים. הדמויות טובות, הסיטואציות מורכבות, הגיבורים סימפטים והנבלים מונעים ממניעים ברורים שאפשר להזדהות אתם, ויש הרבה הכנה לבאות, אך לא בלי דרמה ממשית שקורית ממש עכשיו.
“תקברו אותי כאן” מראה אתה מה שהסדרה לעתים קרובות שוכחת – שגם בתהליך פיתוח והכנה אפשר ואף רצוי שיקרו דברים, שהעלילה תתקדם ושהעולם ישתנה עם כל מעשה, שלהכל תהייה משמעות.
בפרק הבא אנחנו נבקר בהילטופ, כשהמושיעים יפתיעו את הקהילה בראש הגבעה עם דרישות לא רגילות. נראה עוד ממגי, ישו, וכנראה מסיימון, אחד מסגניו המפחידים יותר של ניגן.
