המתים המהלכים (The Walking Dead) כבר גרמה לא פעם לשערינו להלבין, כשאנחנו מצפים במתח להתקדמות הרת גורל ומקבלים במקום זה פיתוח דמות איטי ומלנכולי. הפרק העשירי בעונה הנוכחית, שנקרא “חברים הכי טובים חדשים” (New Best Friends), לא נופל לנוסחה הזאת לרגע.
אזהרה – מכאן יתחילו ספוילרים משמעותיים לפרק החדש
טראשי וגאה בזה
“המתים המהלכים” מיצבה את עצמה כבר לפני זמן רב כדרמה בראש ובראשונה, בה הזומבים הם רקע לקונפליקטים שבין הגיבורים, ולא יותר מזה. נראה שיוצרי הסדרה שכחו – ואנחנו שכחנו יחד אתם – כמה טראשיים יכולים להיות הזומבים, וכמה כיף יכול להיות באפוקליפסה. לא עוד!
העונה השביעית התחילה עם הצגתו של ניגן, הנבל הקומיקסי-טראשי ביותר שידענו בסדרה עד כה. מלבדו, הכרנו גם את המלך יחזקאל, אשר דורש שיתייחסו אליו כאל שליט מונרכי, ולצדו עומדת נמרה. אך מלבד זה, נותרה “המתים המהלכים” איטית ומלנכולית.
בחצי השני של העונה הטון קצת משתנה. בפרק הקודם ראינו את סצנת ה”קציר”, בה ריק ומישון חתכו דרך עדר זומבים ענקי עם כבל מתכתי, כאילו שהיה זה תער גיליוטינה. בפרק החדש אנו פוגשים את הקבוצה החדשה של ג’יידיס (Jadis), וזאת נראית כמו לקוחה ישירות משיא הטראש, סרטים כמו “מקס הזועם” (Mad Max) ו”הבריחה מניו יורק” (Escape from New York).
אחרי הריאליזם היחסי אותו הפגינה הסדרה, אנו רואים לפתע קבוצה ענקית שקיימת מאז תחילת האפוקליפסה, המתגוררת במגרש גרוטאות שממנו אולתר מבוך שבמרכזו, איך לא, מתגורר מין “מינוטאור”. האנשים של ג’יידיס מדברים באנגלית שבורה ומקוטעת, כאילו שלמרות כמות האנשים שבקבוצה, הם כבר כמעט ולא מדברים, והם דוגלים באידאולוגיה משעשעת הגורסת שכל מה שאפשר לקחת, צריך לקחת, אבל אם צריך להתאמץ בשביל זה, אז עדיף לא לקחת. הם לובשים גלימות ארוכות בחום יוקד, עור צמוד של אופנוענים בלי אופנועים, הם שומרים מפלצת משוריינת כחיית מחמד, והם הלוחמים חסרי המורא אותם ריק מגייס בשביל להביס את “המושיעים” של ניגן.
הסיטואציה כה מופרכת וחסרת שחר, שהיא משמחת בטירוף. סוף סוף, לאחר עונות רבות של ייסורים ומועקה, “המתים המהלכים” נזכרת שהיא גם סדרת זומבים, בנוסף לכל. עם “המושיעים” של ניגן והממלכה של יחזקאל, ראינו כבר את הסימנים הראשונים של התרבויות החדשות, אלה שקמות על ההריסות של העולם הקודם. לאחר מכן פגשנו את הקהילה של הנשים המיליטנטיות, וכעת את הקבוצה הזאת.
לצוות הכותבים של הסדרה לקח זמן רב להבין ולהפנים שהעולם הזה, שאין בו שום חוקים יותר, תקף גם לגביהם – בעולם פוסט אפוקליפטי מותר לכתוב דברים שבכל עולם אחר לא היו מתפקדים.
לצד הטרנד הנהדר הזה, “המתים המהלכים” מאמצת טרנד נוסף, פחות רצוי, של להסביר דברים שהשתיקה יפה להם. הפעם היתה זו השיחה בין ריק לגבריאל, שהייתה נחוצה, מצד אחד, אבל מצד שני הלכה רחוק מדי בלהסביר את כל המחשבות מאחורי פעולותיו של ריק, כולל החיוך שלו בסוף הפרק הקודם. נראה שהכותבים סומכים עלינו שנקבל את כל הטראש המצוין שהם זורקים עלינו, אבל חיוך אחד קטן בלי חתימות והסברים יפיל את הסדרה כולה. נו, מילא, מחיר קטן בשביל הפרק המוצלח הזה.
האיחוד המרגש
ומתחת לכל הרעש והצלצולים, “המתים המהלכים” עודנה סדרת דרמה, ובפרק הזה גם דרמה שכתובה היטב. מול דאריל ניצבים פה שני קונפליקטים – הראשון הוא מול ריצ’ארד, שמציע להקריב את קרול בשביל להרוג כמה שיותר מאנשיו של ניגן, והשני הוא מול עצמו, כשהוא מחליט לשקר לקרול, ולא לספר לה על כל החברים שמתו בחצי הראשון של העונה.
בין קרול לדאריל יש את אחת ממערכות היחסים הארוכות, המורכבות והמוצלחות שהסדרה יצרה. בפרק זה, בו הם נפגשים אחרי זמן רב שלא ידעו מה עלה זה בגורל זו, זה מרגש ממש. אנו רואים שוב כמה חזק החיבור שביניהם, ואף על פי שקרול יכולה להגן על עצמה, אפשר גם להבין למה לדאריל חשוב לתת לה לשמור על השקט והניתוק שהיא יצרה לה.
את ריצ’ארד, מפקד חייליו של יחזקאל, גם אפשר להבין די בקלות. בשורה התחתונה, מדובר באדם טוב והגון, כזה שאפשר לסמוך עליו. ההחלטה להקריב אישה אשר זרה לו, ואשר מתנהגת בכפיות טובה מראות עיניו, היא החלטה מובנת, כאשר בתמורה לכך הוא היה, לטענתו, מצליח להציל את הממלכה כולה.
כעת שנגזל מקלו של מורגן, מקל בעל ערך סנטימנטלי, וכעת שנאסר על ריצ’ארד לשאת כלי נשק חמים, בעוד שכל מפגש עם אנשיו של ניגן הופך יותר ויותר מסוכן, מה צריך לקרות כדי שיחזקאל ומורגן יבינו שאין דרך אחרת לתקשר עם ה”מושיעים”, ושאלימות היא פתרון בלתי נמנע? או שמא עוד ניתן למנוע אותו?
הפרק הבא יביא אותנו שוב למחנה המושיעים, שם נראה מה עובר על יוג’ין, ניגן ודווייט בימים האחרונים, אותם ראינו מנקודת המבט של ריק וחבורתו. אם המגמה החדשה שנקבעה תשמר, יהיה איזון טוב של התפתחות העלילה, פיתוח דמות, ומידה מסוימת של הומור טראשי. על ניגן, לפחות, תמיד אפשר לסמוך שיהיה משעשע ומחריד באותה הנשימה.
