הפרק הראשון בעונה הרביעית של “שרלוק” (Sherlock), סדרת הבלשים של BBC, הסתכם באירוע אחד טראומטי משמעותי שטלטל את כל הדמויות המרכזיות בסדרה. אותו אירוע לא קידם את העלילה המרכזית של הסדרה, אך הניח את הקרקע לשינוי משמעותי במערכת היחסים בין הדמויות. כעת, על היסודות האלה, נבנה “הבלש המשקר” (The Lying Detective), הפרק השני של העונה, שמנסה לשים את גיבורי הסדרה במקום רע מהרגיל, הן ביחסים ביניהם, והן בקשר עם הפושע התורן.
מכאן יתחילו ספוילרים לפרק – ראו הוזהרתם!
ווטסון פנטסטי, שרלוק מאוס
“הבלש המשקר” מתחיל בלהתמקד דווקא בג’ון ווטסון. זה הגיוני ומתבקש, בהתחשב בזה שמותה של מרי בפרק הקודם השפיע עליו יותר מאשר על כל דמות אחרת בסדרה. ההתמקדות בווטסון כבר מהרגע הראשון שוב מזכירה לנו את מה שיוצרי הסדרה, מופאט וגטיס, לא יתנו לנו לשכוח – שווטסון הוא הלב בצמד הזה, הוא הנשמה. אין ספק שהסיטואציה בה ווטסון נמצא, והצורה בה מרטין פרימן משחק את הדמות האהובה, גורמת לליבנו לצאת אליו. זו התחלה מצוינת לפרק, ופיי-אוף מאד מוצלח לפרק הקודם, שברובו היה מאוס ולא אפקטיבי.
המעבר לשרלוק, מנגד, מייגע. גם שרלוק הולמס, הבלש הסוציופתי, הושפע מאד ממותה של מרי. מותה הכה בו פעמיים: פעם אחת כיוון שהם התיידדו, ופעם שנייה כיוון שהוא מרגיש אשם במותה, וכך מרגיש גם ווטסון, מה שיצר ביניהם קרע שלא ניתן לגשר עליו.
אך ההתמודדות של שרלוק, בעזרת סמים, כבר לא מרגשת במיוחד. ל”שרלוק”, הסדרה, היה תמיד מימד קומי מסוים. כעת, לאחר הטרגדיה הגדולה של ווטסון, אותו מימד קומי נופל, לפחות בתחילת הפרק, לחלוטין על כתפיו של קמברבאץ’. ושרלוק כבר לא באמת משעשע. בשלב הזה, בעונה הרביעית, אנחנו מכירים אותו ורגילים אליו. הטוויסט הקל בכך שהוא איטי יותר בגלל השימוש בסמים הקשים הוא כלי עלילתי חביב, אך השימוש בו לא מוצלח ממש.
מעיק במיוחד הרגע בו הולמס וווטסון נפגשים שוב, בביתה של הפסיכולוגית. המחשבה כולה לפיה שרלוק הצליח לצפות שבועיים מראש היכן כל האנשים שהוא זקוק להם יהיו כבר לא מצחיקה, וגם לא ממש מרשימה, אלא פשוט מייגעת. אין בזה כל קסם עוד, בפעלולי החשיבה המוגזמים שלו. זה שוב ושוב מרגיש כמו עוד נסיון עצל של התסריטאים לכשף ולהדהים אותנו, הצופים, כשאנחנו כבר צפינו במספיק שעות מהסדרה הזאת בשביל לדעת למה שרלוק מסוגל, מבלי להתרשם מזה יותר אף פעם, בחיים.
מכאן הזוגיות המיוחדת של הולמס וווטסון ממשיכה ליפול ולעלות. הרגעים בהם הם מגשרים על השסע ביניהם הם רגעים נהדרים, אך מופרדים בעלילה דלה ולא מורכבת, שמבזבזת זמן רב בלנסות לעשות אותה מושכת לצופים. בסוף, כשג’ון משלים עם שרלוק ועם מותה של מרי, זה רגע מרגש, שאי אפשר שלא לחוש בו במטען הענקי ששני הגיבורים נושאים עמם.
מצד שני, כל הפורקן של ווטסון מול אשתו הבדיונית, והוידוי שלו על כך שהוא הרגיש שהוא בגד בה, הרגיש מאד מלאכותי. בעוד שהסיפור על כך שהוא מרגיש אשם על משהו שהוא עשה בזמן הזוגיות הוא טוב ומעניין, הדרך בה זה מועבר מטושטשת ולא ברורה, נבלעת בבלאגן הסיפורי של שאר הפרק.
מפתיע שבפרק הקודם, בו רוב הפרק היוצרים ניסו למשוך רק עוד ועוד זמן כדי להגיע לאורך פרק מספק, הם לא התמקדו מעט יותר ברומן ההתכתבות של ווטסון. לשבור סיפור מוצלח לשניים לא שלמים זה לא רק מהלך תמוה, זה גם מהלך יהיר, שמסתמך על כך שהצופים ימשיכו הלאה.
ויש הבדל בין זה לבין קליף-האנגר טיפוסי. בשביל קליף-האנגר מוצלח, על הצופה להבין מה בדיוק עשוי לקרות, מה הסכנה שלשמה הוא יהיה במתח וירצה לראות עוד פרק. כאן, במקום זה, הוכנס רומן מוזר ולא קשור בפרק, שהרגיש מחוץ לדמות ומחוץ לקונטקסט, במטרה ליצור קונפליקט מלאכותי בפרק שאחרי. וזה מרגיש די זול ומעליב, אך זה נהייה גם אופייני ל”שרלוק”, סדרה שהפסיקה לנסות לעניין את הצופים שלה, ובמקום זה מספרת סיפורים לא קוהרנטים תחת מעטה של “ואוו! תראו איזה בלש!”
שיטת הסיפור העקומה של גטיס ומופאט מתבטאת גם בחשיפתה של יורוס (Eurus), אחותם של שרלוק ומייקרופט. הרעיון שיורוס עקבה אחרי שרלוק, התחבאה מתחת לאפו למרות שהיא אחותו, כיוונה אותו לרוצחו הפוטנציאלי והערימה על ווטסון פעמיים – פעם אחת באוטובוס ופעם אחת כפסיכולוגית – הוא רעיון מעניין בפני עצמו.
אך היוצרים החליטו להוסיף נופך דרמטי נוסף לחשיפה, שפגם בה. בין אם מדובר בסדרת בלשים או בסדרת ריגול, ו”שרלוק” משחקת בשני המגרשים, יש להזהר עם כמות וקצב הרמזים שניתנים לצופה. אך הרמזים החושפים את זהותה של הפסיכולוגית כאחותו של שרלוק הולמס לפתע נערמים בערימות לפני שהיא עצמה חושפת את הטוויסט בעלילה.
כך נוצר מצב בו הצופה מבין את המתרחש, והסדרה רק ממשיכה למתוח את המסטיק, כמו לומר “תראו כמה זה מתוחכם!”. אולי זה נסיון חריג של הסדרה לגרום לצופה גם להרגיש חכם ומיוחד, ממש כמו הולמס עצמו, עם יכולות דדוקציה פנומנליות שאף אלי חכמה יווניים היו מוצאים עצמם פעורי פה ונדהמים מהן!
מוזר שהיא לועגת גם לווטסון, “גברים אף פעם לא באמת מסתכלים לך בפנים”, בהתחשב בכך שהוא ראה אותה פנים אל פנים רק פעמיים, מחופשת, בסיטואציה מביכה. אין שום אמירה מורכבת או מעניינת בכך שווטסון לא זיהה אותה, אך היוצרים ניפחו את זה עם דרמה ועם נסיון לאמירה בנאלית למדי.
חלק מהדרמה הזאת נוצרה, כנראה, כדי להסיח את דעתינו מכך ששרלוק לא זיהה את אחותו. שרלוק, שלנוחותם של התסריטאים יכול לצפות את פעולותיהם של אנשים כמה שבועות מראש, שמצליח לפתור תעלומות בלתי פתירות דרך הסקות מופרכות לחלוטין, ששם לב לצד של הקפל בשמלה ולריח של התבלינים על הפתק המקופל, לא זיהה את אחותו בשר ודם.
ודאי נשמע עוד הסברים רבים על יורוס, על טיב יחסיהם של ההולמסים השונים, ועל הסיבות שבגינן שרלוק לא זיהה אותה, כי זה מה שהסדרה עושה – דוחפת עלילות לא מתפקדות, ואז בדיעבד גם מתקנת אותן, כדי לגרום לנו שוב להדהם מכמה “שרלוק” מתוחכמת, כביכול.
נבל שרוצים לאהוב
על קלוורטון סמית (Culverton Smith), הנבל התורן, אין יותר מדי מה לומר, אך יש הרבה מה לומר על מה שהיוצרים ניסו לעשות ממנו. קלוורטון עצמו הוא נבל די אפקטיבי – טובי ג’ונס (Toby Jones), המשחק אותו, הוא שחקן מוכשר ומנוסה, שמאמץ את התפקיד באהבה רבה. הוא מצליח להעביר את הדמות גם כדוחה, וגם כחביבה מאד על הסביבה שלה.
ג’ונס מצליח לתעל מעין אי-נעימות פנימית מאד מובהקת, שמעצימה את סמית. הרוצח הסדרתי עליו הוא מבוסס, ה. ה. הולמס (H. H. Holmes) הוא דמות היסטורית מרתקת, שבהחלט ראוי לבסס עליה נבלים בעוד סרטים וסדרות טלויזיה. עד כאן הכל נראה טוב ויפה. מכאן גטיס ומופאט, כהרגלם, החליטו להגזים.
הכירותינו עם סמית מתחילה כבר במקום מוזר. הוא אוסף סביבו את חבריו הקרובים ביותר, כי הוא רוצה להתוודות בפניהם בסוד איום ונוראי. אנו מגלים במהרה שמדובר ברצח, ובהמשך שמדובר לא רק ברצח חד פעמי. אחר כך אנו למדים שסמית לא רק רוצח סדרתי, אלא גם מתוודה סדרתי, ששוב ושוב מודה ברציחות שלו, ומוחק את זכרונם של מאזיניו.
זווית זו, של הרוצח שרוצה לספר לאנשים על חטאיו, היא זווית פנטסטית לרוצח סדרתי פעיל ואפקטיבי כמו קלוורטון סמית. היא פשוטה, אנושית ומעניינת, ויכלה להיות זהב בידי התסריטאים. במקום להתמודד עם האתגר המעניין, עם השאלה “מה עושה רוצח שממש אוהב להתוודות”, החליטו הכותבים לפתור הכל בקסם, כמו כל דבר אחר ב”שרלוק”, או במקרה הזה בטכנולוגיה מפוקפקת שהומצאה לפרק זה במיוחד, תרופה שכביכול מוחקת זכרון של אנשים, עם וודאות גרוטסקית בהצלחת המחיקה. שוב, במקום בנייה טובה של סיטואציה מעניינת, גטיס ומופאט פשוט עוקפים את האתגר התסריטאי מסביב, חותכים פינה, וממשיכים.
אחר כך, שרלוק מציין שסמית הוא האוייב הנוראי ביותר עמו הוא וג’ון התמודדו אי פעם. אמירה תמוהה, כיוון שרק לא מזמן היה זה מגנוסן (Magnussen), הנבל של פרק סיום העונה הקודמת, שהיה האויב הנוראי ביותר שהם ידעו, וברקע עדיין קיים צילו של מוריארטי, שלשמו שרלוק נחנן ומעשה הרצח שביצע נמחק ובוטל, כיוון שמוריארטי הוא העבריין והפושע וחדל האישים והמפלצת הנוראיים ביותר שידעה האנושות. אך מגנוסן נשכח כבר, ומוריארטי לא משנה כרגע, כי על סמית נופלת האחריות להיות “הכי נורא אי פעם” החדש והזמני.
הדרמטיזציה המיותרת נמשכת כאשר סמית מזכיר את ה. ה. הולמס, ומתרברב בכך שהרוצח הולמס לא היה חכם, כי הוא בנה מלון שלם, ואיש חכם לא בונה דברים, אלא לוקח דברים של אחרים. כראיה לכך, סמית מראה אחר כך שהוא לא בנה בית חולים, אלא קנה בית חולים קיים, ובנה לו אגף שלם בתכנונו שלו, עם מעברים סודיים למטרות רצח, בדומה למלון של ה. ה. הולמס. מה ההבדל, עם כך, בין המלון של הולמס לאגף של סמית? סמנטי, בעיקר, אך אי אפשר לחסוך מאתנו, הצופים האומללים, עוד הגזמה סתמית ומיותרת שמוזילה ומקטינה דמויות ומצבים שהיו באמת נהדרים ומוצלחים, אלמלא ההתנהלות הילדותית הזאת.
בסוף, כשקלוורטון נתפס, זה די משעשע לגלות שהראיות נגדו לא תקפות בבית משפט, אך אין זה משנה כי הוא עצמו מודה ברציחות, ולא מצליח להפסיק להתוודות. זה טוויסט מצחיק ובו זמנית אפל מאד לדמות הזאת, סוף מעניין ואף הולם לסמית, שהיה מוצלח כפליים אם לנטיית הוידויים הכרונית שלו היה ביטוי מוצלח יותר מטכנולוגיית זכרון קסומה, שמבטלת את כל הערך הסיפורי של הדבר עד לנקודה הזאת.
בשורה התחתונה
“הבלש המשקר” יכול היה להיות פרק מצוין, ואף אחד מהטובים לאורך הסדרה כולה. קונפליקט חריף בין שני הגיבורים לצד נבל חזק ומעניין זה כל מה שצריך לפרק טוב ואיכותי של סדרת מתח-בלשים מוצלחת. אלא ש”שרלוק” חוטאת שוב ושוב בדרמטיזציה מוגזמת של האלמנטים השונים שבה, במתיחה לא אפקטיבית של רגעים ורעיונות, ובקצב פגום מהיסוד של חשיפת התעלומה מול הצופים.
אפשר היה להשקיע יותר זמן בלאפיין את הקונפליקט הפנימי של ווטסון בפרק הקודם, לדחוף את כל סיפורה של יורוס לפרק הבא, ולהישאר עם פרק טוב ומהודק, באורך כשעה סטנדרטית. אך הפורמט הוגדר כבר, ללא רצון של היוצרים לזוז ממנו, ובינתיים בשני פרקים שאורכם המשותף הוא כשלוש שעות, ראינו מספיק תוכן לשעה וקצת.
הפרק הבא יסיים את העונה הזאת, ואולי אף את הסדרה כולה. בשלב הזה קשה לומר שיש עוד משהו מעניין לצפות לו בסדרה, וזה חבל מאד. בתחילתה, הרי, היה כל רגע תענוג.
