בשנת 2003 הרחוקה היה היה לו איש ושמו דן בראון (Dan Brown), שכתב ספר. ספרו של בראון הרעיד וזעזע את העולם כולו כאשר הציג לקוראיו תאוריית קונספירציה בת 400 שנים, לפיה הותיקן הסתיר ועוד מסתיר מידע חשוב על ישו, מרים המגדלית, ועוד. הספר, כמו שודאי אתם יודעים, הוא “צופן דה וינצ’י” (The Da Vinci Code), אחד מרבי מכר הגדולים של המאה החדשה, שבמהרה הפך לסרט בכיכובו של טום הנקס (Tom Hanks).
סרט נוסף, המבוסס על ספר אחר של בראון בו מסופר על אותו גיבור, יצא ב-2009, שוב בכיכובו של הנקס, ומאז שתי הופעות מביכות אלה נחסך מאתנו לראות את עבודותיו של בראון על המסך. מה מפתיע, עם כך, לראות שבע שנים אחרי את הנקס חוזר שוב לתפקיד, הפעם לסרט “התופת” (Inferno), המבוסס על הספר הרביעי של דן בראון בסדרה.
העלילה
רוברט לנגדון (Robert Langdon), גיבור הסרט אותו מגלם טום הנקס, הוא חוקר מוביל בעל שם עולמי בתחומי הסימבוליקה, ימי הביניים והרנסאנס. אף על פי שהוא מתגורר בבוסטון, הוא מוצא את עצמו מאושפז בבית חולים בפירנצה, איטליה. עם פציעת ראש חמורה וללא זכרון משלושת הימים האחרונים, לנגדון נאלץ להמלט מבית החולים כאשר מתנקשת המתחזה לשוטרת מנסה לחסל אותו. יחד עם רופאה צעירה ומבריקה בשם סיינה ברוקס (Sienna Brooks), אותה משחקת פליסיטי ג’ונס (Felicity Jones), הוא מגלה שהימצאותו בונציה קשורה כנראה לתכנית-על של גאון וגורו הכחדה המונית בשם ברטרנד זובריסט (Bertrand Zobrist).
זובריסט, המגולם על ידי בן פוסטר (Ben Foster), פיתח וירוס שמטרתו להכחיד את רוב האנשות, ובכך להציל אותה מכליון שיגרם מאכלוס-יתר של כדור הארץ. כל אותו זמן לנגדון סובל מחזיונות מחרידים, שנראים כאילו נלקחו ישירות מ”התופת”, החלק הראשון ב”קומדיה האלוהית” של משורר הרנסאנס דנטה אליגיירי, המתאר בפרוטרוט את המתרחש בגהנום. לנגדון וברוקס יוצאים למרוץ נגד הזמן, בו הם צריכים לפענח שלל חידות שהשאיר אחריו זובריסט ולמצוא את הוירוס טרם ישתחרר, ואי אפשר לסמוך על אף אחד.
יופי סתמי
אם יש דבר אחד ב”תופת” שאפשר לנקוף לזכותו, זה כמה הוא ניסה להיות יפה. עיקר הסרט מתרחש בעיר פירנצה, בירת הרנסאנס האיטלקי, והיא עיר מהממת ביופיה. הסרט אכן צולם במיקומים עצמם, כך שאנו זוכים לראות מקומות כמו הדואומו וגלריית אופיצי. “התופת” מבקר גם בונציה ואף באיסטנבול, ולא מוותר לרגע על הלוקיישנים החשובים.
אך בעוד שהסיפור לוקח את גיבורינו למקומות עוצרי הנשימה האלה, הצילום והעריכה מתיחסים אליהם באגביות מוחלטת. אין שום נסיון להתפעל מפאר היצירה האנושית, מה שיוצר מצב עגום בו הצופים המכירים את המיקומים הללו יזהו אותם ויעריכו, אך לא יקבלו מהם סיפוק, בעוד שהצופים שבשבילם כל אלה חדשים יראו סתם עוד היכלים וחללים עם עמודים וקצת תמונות ברקע.
סתמיים במיוחד החזיונות של לנגדון. כאשר הוא רואה בהזיותיו את התופת שתיאר דנטה המשורר, נגלות לפנינו התמונות היצירתיות והמרשימות ביותר מהסרט. הן אימתיות ומצליחות לדבר אלינו ברמה יצרית וחזקה, ומעוררות עניין וסקרנות. התגמול שלנו, אבוי, אינו קיים. החזיונות עצמם מוסברים ונפתרים בהינף יד, ואין בהם כל משמעות או ערך מעבר להזדמנות נוספת לבמאי להראות לנו “תראו מה אני יודע לעשות!”
וזה כנראה כל מה שרון הווארד (Ron Howard), במאי הסרט, יודע לעשות. לאחר שהוא הדהים את העולם כולו עם “נפלאות התבונה” (A Beautiful Mind) ב-2001, הוא המשיך לסרטים נשכחים וחסרי מעוף, כשהתחתית היא ללא ספק טרילוגיית דן בראון שלו, שלא הייתה זקוקה לאיטרציה שלישית. עם כל ההשקעה בחזיונות, הוזנח לחלוטין בימוי עיקר הסרט.
נוסחה עייפה ומעייפת
הסרטים המבוססים על ספרי דן בראון, כמו הספרים עצמם, עונים כולם לאותה נוסחה אחת ויחידה. בכל אחד משלושת הסרטים מופיע שוב אותו הלנגדון, טיפוס טרחן ומשעמם שמבין סמלים, אוהב חידות, ובקלות של פתי מאמין לכל תאוריית קונספירציה שנרמזת לו. לצדו תמיד ניצבת היפהפיה התורנית, וגם הפעם, כמו תמיד, זה לא חשוב שהיא רופאה מגיל 15, עצמה מומחית סמלים מגיל 9 ופותרת חידות ופאזלים אולימפית – היא לא יכולה להסתדר בלי איש זקן חבול-ראש עם זכרון לא מתפקד, שמתקשה לפתור חידות שכל צופה יכול לפתור עם עוד שלוש דקות וגוגל. נבל הסרט מטופש יותר מהרגיל, שכן במקום ללכת למשחק במונדיאל ולפזר את הוירוס הרצחני שלו בכל רחבי תבל, הוא מסתיר אותו בתוך מבנה עתיק ומיוחד, ומפזר גם רמזים שיעזרו לגיבורים למצוא אותו לפני שיתפזר הוירוס.
ואז נשאלת כמובן השאלה – למי בעצם מיועד “התופת”? אם לצופי סרטי הרפתקאות, אז מדובר בסרט די משעמם. גרסה זקנה ועייפה של אינדיאנה ג’ונס לא הצילה גם את הסרט הרביעי על אינדיאנה ג’ונס, כך שבטוח לא תועיל לבדיחה המהלכת הזאת שלוקחת את עצמה כל כך ברצינות. אם זהו סרט לחובבי האומנות, הם יעדיפו לצפות באומנות מחוץ לאולם הקולנוע בו הסרט תוקף אותם עם סצנות אקשן לא טובות והזיות מטלטלות שגורמות לסחרחורות וכאבי ראש גם בקהל.
ואם “התופת” הוא סרט למועדון המעריצים של טום הנקס, אזי זה סרט מסוכן, שכן המועדון עלול לקטון משמעותית אחרי צפיה. כי גם טום הנקס, אחד האנשים החביבים בהוליווד, ואחד השחקנים האהובים והמוערכים בעולם הקולנועי כולו, לא מצדיק ישיבה של שעתיים מול בזבוז הזמן הגרנדיוזי של “התופת”.
